כאשר שני (11.5) ילדה דתייה המנסה להתפלל במניין חוץ ב'ישיבת מרכז' עם אימה אפרת (41) במהלך צומה הראשון ביום הכיפורים, מגלה במפתיע כתם של מחזור על שמלתה הלבנה היא לא מסוגלת להמשיך בתפילה וקופאת על מושבה. מתוך המולת הקהל היא מנסה לשתף את אפרת השקועה בתפילה אך נענית שוב ושוב בשלילה כשאפרת אף נוזפת בה על חוסר ריכוזה בתפילה. לא תורם למצב אחיה של שני- נעם (5.5) שמגיח מעזרת הגברים כל כמה דקות כדי לקבל קצת אוכל והרבה צומי מול עיניה הרעבות של שני. ככל שהזמן עובר הכתם מתפשט יותר ויותר והלחץ של שני גובר. כשנעם מגיע שוב כדי לקחת מים מהתיק שמונח מתחת למושב של שני, שני מסרבת לקום ולפנות לו את הדרך. נעם בתגובה צועק ואפרת המאוכזבת מהתנהגותה של שני גוערת בה אך שני ממשיכה לשבת ולהסתיר את כתם הדם בכל מחיר. נעם מחליף להידחף וכששני מנסה להדוף אותו היא מאבדת שיווי משקל ונופלת על הרצפה יחד עם מחזור התפילה שלה כששמלתה המוכתמת מדם גלויה. נעם שנחשף לכתמי הדם צועק בבהלה ושני בורחת בדמעות מעזרת הנשים לעיני כולם. אפרת ההמומה מגלה את מחזור התפילה של שני זרוק על הרצפה כשהוא מוכתם בדם. היא מרימה אותו ויוצאת אחרי שני.
כשהיא רחוקה מרחבת המתפללים מתבודדת שני בפינת צמחייה הנמצאת במתחם הישיבה. זמן קצר לאחר מכן מוצאת אותה אפרת ומושיטה לה את מחזור התפילה שלה, אלא ששני צועקת לה שהיא לא רוצה אותו. אפרת מתיישבת לידה ומספרת לה על הפעם הראשונה שבה היא קיבלה מחזור. היא מנסה לומר לשני שהיא קיבלה מתנה אבל שני אומרת לה שהיא לא אוהבת את המתנה הזו, היא לא רוצה להיות גדולה. אפרת מסבירה לה שיש דברים שאוהבים רק אחרי כמה זמן. היא קושרת סביב השמלה של שני ז'קט המכסה את הדם ומציעה לשני לחזור איתה לתפילה. שני מסרבת לחזור ומבקשת מאפרת שתישאר איתה, רק לעוד רגע. היא מבקשת מאפרת שתשיר איתה שיר והן שרות ביחד שיר 'סליחות' מהתפילה. הן שרות יותר ויותר בהתלהבות ובהדרגה גם מתחילות לרקוד אחת עם השנייה, תוך כדי השירה, כמו שתי ילדות.
אני שירה ואני אוהבת המון דברים אבל במיוחד אוהבת לאכול, מאז ומתמיד. אולי בגלל זה אחד האירועים שהכי זכורים לי כילדה דתייה הוא יום כיפור הראשון שלי- הראשון שבו צמתי. יום הכיפור הראשון שבו כבר לא הייתי מהקטנים, אלא ילדה בוגרת- כאילו. ילדה שיכולה לא לאכול יום שלם, ילדה שרוצה להוכיח לכולם שהיא גדולה אבל בעצם עוד לגמרי קטנה.
לא רק בגלל זה אני זוכרת את אותו יום הכיפור. בכיפור הזה גם קיבלתי את המחזור הראשון שלי. זה קרה בתוך בית הכנסת בשיא התפילה של היום הקדוש בשנה. לבשתי את השמלה הכי לבנה שהייתה לי כשמשהו טבעי ולא נחמד סימן לי שאני כבר לא ילדה, שאני כן- אבל גם לא.
ועל זה התסריט שלי, על שני אירועים ראשוניים שחווה ילדה- צום ראשון ומחזור ראשון שהתחברו חיבור מוזר שכזה, חיבור שאפשר לקרוא לו צירוף מקרים או סימן משמים אבל מה שבטוח- יש לו חלק במסע ההתבגרות שלי, וגם חלק בזה שמאז אין לי שום שמלה לבנה בארון:)
פרטים על התסריטי/ת
ילדה דתייה בצום הכיפור הראשון שלה מנסה להתפלל כבוגרת בבית הכנסת, אך מקבלת בשיא התפילה מחזור בפעם הראשונה.
סינופסיס
כאשר שני (11.5) ילדה דתייה המנסה להתפלל במניין חוץ ב'ישיבת מרכז' עם אימה אפרת (41) במהלך צומה הראשון ביום הכיפורים, מגלה במפתיע כתם של מחזור על שמלתה הלבנה היא לא מסוגלת להמשיך בתפילה וקופאת על מושבה. מתוך המולת הקהל היא מנסה לשתף את אפרת השקועה בתפילה אך נענית שוב ושוב בשלילה כשאפרת אף נוזפת בה על חוסר ריכוזה בתפילה. לא תורם למצב אחיה של שני- נעם (5.5) שמגיח מעזרת הגברים כל כמה דקות כדי לקבל קצת אוכל והרבה צומי מול עיניה הרעבות של שני. ככל שהזמן עובר הכתם מתפשט יותר ויותר והלחץ של שני גובר. כשנעם מגיע שוב כדי לקחת מים מהתיק שמונח מתחת למושב של שני, שני מסרבת לקום ולפנות לו את הדרך. נעם בתגובה צועק ואפרת המאוכזבת מהתנהגותה של שני גוערת בה אך שני ממשיכה לשבת ולהסתיר את כתם הדם בכל מחיר. נעם מחליף להידחף וכששני מנסה להדוף אותו היא מאבדת שיווי משקל ונופלת על הרצפה יחד עם מחזור התפילה שלה כששמלתה המוכתמת מדם גלויה. נעם שנחשף לכתמי הדם צועק בבהלה ושני בורחת בדמעות מעזרת הנשים לעיני כולם. אפרת ההמומה מגלה את מחזור התפילה של שני זרוק על הרצפה כשהוא מוכתם בדם. היא מרימה אותו ויוצאת אחרי שני.
כשהיא רחוקה מרחבת המתפללים מתבודדת שני בפינת צמחייה הנמצאת במתחם הישיבה. זמן קצר לאחר מכן מוצאת אותה אפרת ומושיטה לה את מחזור התפילה שלה, אלא ששני צועקת לה שהיא לא רוצה אותו. אפרת מתיישבת לידה ומספרת לה על הפעם הראשונה שבה היא קיבלה מחזור. היא מנסה לומר לשני שהיא קיבלה מתנה אבל שני אומרת לה שהיא לא אוהבת את המתנה הזו, היא לא רוצה להיות גדולה. אפרת מסבירה לה שיש דברים שאוהבים רק אחרי כמה זמן. היא קושרת סביב השמלה של שני ז'קט המכסה את הדם ומציעה לשני לחזור איתה לתפילה. שני מסרבת לחזור ומבקשת מאפרת שתישאר איתה, רק לעוד רגע. היא מבקשת מאפרת שתשיר איתה שיר והן שרות ביחד שיר 'סליחות' מהתפילה. הן שרות יותר ויותר בהתלהבות ובהדרגה גם מתחילות לרקוד אחת עם השנייה, תוך כדי השירה, כמו שתי ילדות.