על אף שמדובר בבניין מכוער להחריד ומקום מדכא למדי מעצם היותו, הוא היה מצוחצח. כל מי שביקר בסניף ביטוח לאומי ברמת גן יכל להעיד שהוא נקי ביותר. היה זה בזכות לב אילוביץ׳, אחראי הניקיון של הסניף. אילוביץ׳ הוא אדם ישר וחרוץ ומאמין שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. הוא מכיר את כל עובדי הסניף בשמם אבל לא אוהב שיחות חולין, מה שיוצר לגביו איזה רושם של איש מרוחק וחד משמעי. העיניים שלו מספרות אחרת, אבל זה רק מביני דבר ידעו. אילוביץ׳ אוהב במיוחד לנקות בקומה השניה. היא קרובה יותר לשמש וקרובה יותר לאורינה. אורינה היא מנהלת מחלקת שיקום, אישה רכה וחומלת עם כח בידיים. היא יושבת במשרד הפינתי בצד הדרומי בקומה השניה. אורינה ואילוביץ׳ מעולם לא החליפו מילה. לכן, תמיד מוצא אילוביץ׳ דבר מה לשאוב; רצפות, מעקות, ספסלים, צמחים, תמונות. מכיוון שהשואב מרעיש כל כך, נגזר עליהם לדבר בעיניים. לפעמים הוא כבר לא יודע מה עוד נותר לנקות בקרבתה, שמרוב טירוף מתחיל לשאוב את התקרה. לא פעם הפעולה הזאת נראית משונה לעובדי הקומה השניה, אבל דווקא אורינה מחבבת את המוזרות הזאת ואפילו מעריכה את המסירות של אילוביץ׳. השואב הזה אולי פשוט וישן, אבל הוא עושה את העבודה יום אחרי יום. מלבד היום האחד ההוא, בו השואב הבריק מהיותו סתם שואב רגיל. אילוביץ׳ הבחין בעגיל יהלום בוהק, מונח על השטיח האפור. הוא ידע מיד שהוא נפל מאוזנה היפה, העדינה, הפרופרציונלית להפליא של אורינה. הלב של אילוביץ׳ דפק חזק ומהר. זה עכשיו או לעולם לא.