רותי גינוסר, 67, סופרת נשכחת, יוצאת לטיול בוקר בפארק עם הכלב שלה, ומגלה את עצמה. ליטרלי. הרומן האירוטי שכתבה בצעירותה, “בירית מתחרה”, מונח ב“ספרייה השיתופית”, כוננית רעועה ליד גן השעשועים, ספוג זרזיפי שתן של כלבים וזיכרונות ישנים. על גבו מתנוססת תמונתה - צעירה, אדמונית, יפה, חלקת עור. מבט אחד מספיק כדי להצית אובססיה.
בימים הבאים רותי עוקבת מרחוק אחרי גורלו של הספר: הספר - או בעצם רותי עצמה - הופך לאובייקט שמתביישים בו, לועגים לו, משחיתים אותו ולבסוף זורקים לפח. אבל רותי מסרבת לגורל הזה. בערב אחד שקט, מול מראה שמסרבת לשקר ועם סכין מחודדת ביד, היא מבינה: את הפנים אי אפשר להשיב לאחור, וגם לא את הספר. אז היא מפרקת אותו לגזרים ובונה ממנו משהו חדש - חתך קטן באצבעה של רותי מספק את החתימה הסופית: דם חי על נייר מת, שחוזר לנשום.
למחרת היא חוזרת עם הספר. על פניו הוא נראה שלם באופן מפתיע. אך כשרותי פותחת אותו ומניחה אותו פרוס בראש הכוננית, נגלה פסל - במבט ראשון פרח אדמדם, במבט שני וג'ינה. על קפליה מרוח דם טרי. הדם של רותי.
העוברים והשבים נעצרים. מצלמים. מתייגים -
#TheLastEdition
זהו סיפור קצר, מריר ומצחיק על המאבק האנושי לשלוט לא רק בשאלה אם יראו אותנו, אלא באיך יזכרו אותנו. כי בסופו של דבר, כולנו עלולים להפוך יום אחד לעותק ישן ולא רלוונטי על מדף. והשאלה היא לא אם יזרקו אותנו - אלא האם יהיה לנו האומץ לכתוב את עצמנו מחדש.
כולנו רותי גינוסר.
רותי גינוסר, 67, סופרת נשכחת, יוצאת לטיול בוקר בפארק עם הכלב שלה, ומגלה את עצמה. ליטרלי. הרומן האירוטי שכתבה בצעירותה, “בירית מתחרה”, מונח ב“ספרייה השיתופית”, כוננית רעועה ליד גן השעשועים, ספוג זרזיפי שתן של כלבים וזיכרונות ישנים. על גבו מתנוססת תמונתה - צעירה, אדמונית, יפה, חלקת עור. מבט אחד מספיק כדי להצית אובססיה.
פרטים על התסריטי/ת
כאשר סופרת בת 67 מגלה שהרומן האירוטי הנשכח שכתבה בצעירותה נרמס ומושלך בספרייה השיתופית בפארק ציבורי, היא מחליטה לפרק אותו וליצור ממנו מיצג פרובוקטיבי - בניסיון נואש לשלוט באופן שבו יראו אותה ויזכרו אותה בעולם דיגיטלי אכזרי.
סינופסיס
רותי גינוסר, 67, סופרת נשכחת, יוצאת לטיול בוקר בפארק עם הכלב שלה, ומגלה את עצמה. ליטרלי. הרומן האירוטי שכתבה בצעירותה, “בירית מתחרה”, מונח ב“ספרייה השיתופית”, כוננית רעועה ליד גן השעשועים, ספוג זרזיפי שתן של כלבים וזיכרונות ישנים. על גבו מתנוססת תמונתה - צעירה, אדמונית, יפה, חלקת עור. מבט אחד מספיק כדי להצית אובססיה.
בימים הבאים רותי עוקבת מרחוק אחרי גורלו של הספר: הספר - או בעצם רותי עצמה - הופך לאובייקט שמתביישים בו, לועגים לו, משחיתים אותו ולבסוף זורקים לפח. אבל רותי מסרבת לגורל הזה. בערב אחד שקט, מול מראה שמסרבת לשקר ועם סכין מחודדת ביד, היא מבינה: את הפנים אי אפשר להשיב לאחור, וגם לא את הספר. אז היא מפרקת אותו לגזרים ובונה ממנו משהו חדש - חתך קטן באצבעה של רותי מספק את החתימה הסופית: דם חי על נייר מת, שחוזר לנשום.
למחרת היא חוזרת עם הספר. על פניו הוא נראה שלם באופן מפתיע. אך כשרותי פותחת אותו ומניחה אותו פרוס בראש הכוננית, נגלה פסל - במבט ראשון פרח אדמדם, במבט שני וג'ינה. על קפליה מרוח דם טרי. הדם של רותי.
העוברים והשבים נעצרים. מצלמים. מתייגים -
#TheLastEdition
זהו סיפור קצר, מריר ומצחיק על המאבק האנושי לשלוט לא רק בשאלה אם יראו אותנו, אלא באיך יזכרו אותנו. כי בסופו של דבר, כולנו עלולים להפוך יום אחד לעותק ישן ולא רלוונטי על מדף. והשאלה היא לא אם יזרקו אותנו - אלא האם יהיה לנו האומץ לכתוב את עצמנו מחדש.
כולנו רותי גינוסר.