היא מביטה בי בעיניים מבולבלות וכל מה שנותר ממנה הוא טשטוש של מי שהייתה פעם.
אני מבינה שלא נותר לי דבר מאשר לפתוח מצלמה ולתעד ברגעים האחרונים של זיכרון את מי שפעם הייתה האדם הקרוב אליי ביותר גם כשהיא לא זוכרת את זה.

בסרט, אני מלווה את אמא בהתמודדותה שלה לצד שלי עם האלצהיימר של סבתא תוך הסתכלות על המחלה, על השוני שמגיע איתה, ועל הזקנה (שעתידה לבוא גם על אמי, ויום אחד גם עליי…) על מנת שאצליח להתחיל לסגור מעגל לפני שיהיה מאוחר מדי.