הגשר על נהר קוואי

דיויד לין, בריטניה, 1957. 161 דק'
מפיק: סם שפיגל
אורכו וגודל הפקתו גורמים ל"גשר על הנהר קוואי" להיות מסווג כאפוס. המוניטין של דיויד לין כבמאי אפוסים רבים רק תורמת להגדרה זו. אמנם יש ממד אפי לסרט, אך קשה לכלול אותו באותה הקטגוריה של "לורנס איש ערב", "בן חור" או "55 ימים בפקין". יתכן ש"גשר..." הוא בעצם דרמת שבויי מלחמה שיצאה מפרופורציות: דרמות שבויי מלחמה הן לעיתים קרובות סרטים קאמריים, קלאוסטרופובים. אמנם קיימים ב"קוואי" אלמנטים קלאוסטרופוביים, אך יש בו גם נופים מרהיבים, מרחבים פתוחים וג'ונגלים. סרטי שבויי מלחמה עוסקים באסירים המנסים לברוח. ב"גשר על נהר קוואי" נושא הבריחה כמעט ולא עולה, והאירוניה הגדולה היא שהיחיד שמצליח לברוח מהשבי נאלץ לחזור לשם אחר כך. אם דרמות שבויי המלחמה שימשו במאים כבסיס לדון בנושאים כמו קשר בין מעמדי ("האשליה הגדולה"), בגידה ופרנויה כמטאפורה לציד המכשפות ("סטלאג 17") וכו', הרי ש"גשר על נהר קוואי" עוסק בקודים מוסריים ובטירוף שבהיצמדות הקנאית והגאוותנית אליהם. ב"גשר על הנהר קוואי" מוקד העניין אינו הנופים והאפקטים הויזואליים, אלא הדמויות, אופיין והתפתחותן.

אלק גינס, אחד השחקנים הוירטואוזים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, מגלם כאן את התפקיד שזיכה אותו באוסקר היחיד שלו. גינס מוכר היום בעיקר בזכות תפקידו כ'אובי וואן קנובי' ב"מלחמת הכוכבים", אך שחקן זה ידע לגלם תפקידים מורכבים הרבה יותר על המסך. ב"גשר על הנהר קוואי" הוא מגלם קולונל בצבא הבריטי השבוי בידי היפנים ומעדיף מוות על פני הפרה כלשהי של אמנת ג'נבה. לעומת זאת סאיטו, מפקד המחנה, מסור לקודים יפניים של כבוד ולא מוכן לוותר על שלו. את סאיטו מגלם ססו האיקוואה, מי שהיה הכוכב האסייתי הראשון בקולנוע האמריקאי כשגילם את תפקיד הרשע האקזוטי במספר רב של סרטים אילמים. הדו-קרב המתמשך בין שני השחקנים הגדולים האלה הוא אחד האלמנטים המרכזיים בסרט. כוכב נוסף בעל תפקיד חשוב בסרט הוא ויליאם הולדן. הולדן נחשב באותה התקופה לאחד הכוכבים המצליחים ביותר בקופות. הולדן ידע לעבור בקלות מקומדיות רומנטיות לדרמות מלחמה ופילם נוארים. ב"גשר..." להולדן תפקיד משנה - הוא חייל אמריקאי שמצליח לברוח מהשבי אך מתבקש לחזור לשם בכדי לסייע במשימה צבאית. אופיו כשחקן מגוון סייע לו בסצנות הפלרטוט עם אחות בית החולים כאשר למספר רגעים הסרט הופך לסוג של קומדיה רומנטית מרעננת שמהווה קונטרה לכל שהתרחש בו עד אותו רגע. סצנות לכאורה תלושות אלה, שמוציאות את הצופה מהמלחמה ומספקות רגע רומנטי ואסקפיסטי, לא מופיעות בספר עליו מבוסס "גשר על הנהר קוואי", אך הסופר פייר בולה דווקא אהב אותן והצטער על כך שהוא לא העלה בדעתו להכניס משהו כזה לספרו. אמנם הסצנות האלה הוכנסו בכדי להעלות את הסיכויים המסחריים של הסרט, אך דיויד לין הצליח להפוך דרישה זו ליתרון. הרגעים האלה מחזקים את האבסורדיות של המצב אליו נקלעים הגיבורים, מחזקים את הטירוף המתרחש ומעצימים את המצב האירוני הגדול שמתאר הסרט. אירוניה זו מגיעה לשיאה בסוף המורכב והדו-משמעי של "גשר על הנהר קוואי". לא משנה איזו פרשנות כל צופה יעניק לסיום הסרט - האירוניה והטירוף נוכחים בכל אחת מהן. "גשר על הנהר קוואי" זכה בשבעה אוסקרים מתוך השמונה שהיה מועמד אליהם. באותה השנה התחרו מולו סרטים קטנים, דרמות שהושפעו בעיקר מהסגנון הטלוויזיוני הצנוע שהחל לחדור להוליווד באותו הזמן. במובן מסוים, הניצחון של הסרט הזה על יתר הסרטים היה מעין קריאה של הוליווד להמשיך לדבוק בקולנוע שאיפיין אותה כל השנים; סרטים כמו "חלף עם הרוח" או "טיטניק" תמיד היו המועדפים על האקדמיה האמריקאית על פני דרמות קטנות ואינטנסיביות. דיויד לין עצמו התחיל כבמאי דרמות בריטיות קטנות המתרכזות בהתפתחות הדמויות ("פגישה קצרה", "תקוות גדולות"). "גשר..." הנו סרט ייחודי בקריירה שלו המסמן את המעבר של לין מדרמות של דמויות לסרטים ראוותניים גדולי תקציב. בסרט זה הוכיח לין שגם כשהוא מקבל תקציבים גדולים ומאות ניצבים, הוא יודע איך לשמור על שליטתו בסרט ולהמשיך להתמקד בדרמה האנושית. לין היה מועמד 3 פעמים לאוסקר לפני כן, אך רק סרט גדול תקציב זה זיכה אותו בפרס. לאחר "גשר על הנהר קוואי" לין החל לביים סדרה ארוכה של סרטים ראוותניים כמו "לורנס איש ערב" (גם הוא בהפקת סם שפיגל), "ד"ר ז'יוואגו" ו"המעבר להודו".



צפיות נוספות מומלצות:


1. סרטי שבויים שהושפעו על ידי "גשר על הנהר קוואי": "אימפריית השמש" של סטיבן שפילברג "מורד" (cool hand luke) עם פול ניומן.

2. סרטי שבויים חשובים נוספים: "האשליה הגדולה" של ז'אן רנואר, "סטלאג 17" של בילי ויילדר.

3. סרטים עם אלק גינס: "ליידיקילרס" של אלכסנדר מקנדריק, "The Horse´s Mouth " של רונלד נים, ו-"Lavender Hill Mob” של צ'ארלס קיטון.

4. סרטים מוקדמים של דיויד לין: "Great Expectation", "Brief Encounter", "אוליבר טוויסט"




כתב: פבלו אוטין


Comments