חופי הכרך

אליה קאזאן, 1954, ארה"ב, 105 דק'
מפיק: סם שפיגל
במובן מסוים, "חופי הכרך" מסכם את הנושאים העיקריים שהעסיקו את הוליווד בתקופה בה הוא נעשה. מדובר בשנת 1954 ומבחינה סגנונית הוליווד התחילה לספוג השפעות מהניאוריאליזם האיטלקי. ז'אנר הפשע (הפילם נואר) התחיל לדעוך ודור חדש של שחקנים ובמאים ייבא לקולנוע סוג חדש של טכניקת משחק: "השיטה" (The method). אליה קאזאן, שילב ב"חופי הכרך" בין כל כיווני ההתפתחות האלה ויצר את אחד הסרטים המשפיעים ביותר של הקולנוע האמריקאי. ההשפעות הניאוריאליסטיות על "חופי הכרך" מתבטאות בכך שהסרט מבוסס על סדרת כתבות עיתונות שסיקרו מקרי שחיתות באיגוד הסוורים בניו-ג'רזי. באד שולברג, תסריטאי נודע, כתב תסריט שמשלב בין דיאלוגים טיפוסיים של סרטי פשע לבין דיאלוגים ריאליסטים במובן החברתי (דיאלוגים מהיום יום). כמו כל הסרטים הניאוריאליסטים, "חופי הכרך" צולם בלוקיישן והשתמש בסוורים מהמקום כחלק מהניצבים ובתפקידים קטנים. באותה התקופה הוליווד לא היתה רגילה לצלם ברחובות. ברוב הפעמים, סצנות הרחוב צולמו באולפנים, בתפאורת קרטון. היציאה ללוקיישן סימנה צעד חזק לכיוון הריאליזם בקולנוע ההוליוודי, שניסה להעניק תחושה יותר אותנטית לסרטים. היות ו"חופי הכרך" עוסק בנושאים פוליטיים וחברתיים, החשיבות של הריאליזם והאוטנטיות היא מרכזית. קאזאן עבד בתיאטרון והיה חלק מאסכולת המשחק של לי סטרסברג. לי סטרסברג, בהשפעת המחקרים של סטניסלבסקי, פתח "מעבדה" למשחק שגרמה למהפכה במשחק האמריקאי. שיטת ההכנה לתפקיד שזכתה לכינוי "השיטה", בעצם מאופיינת על ידי זה שאין שיטה. כל שחקן מאמץ לעצמו שיטה שעוזרת לו ליצור את הדמות מבפנים. אם פעם שחקנים נהגו לחקות את הסובב אותם ולבנות את הדמות מהחוץ לפנים, "השיטה" ביקשה מהשחקן להפוך לדמות, לאמן ולעצב את הנפש ואת הגוף שלו בצורה כזאת שהזהות שלו תתמזג עם זו של הדמות שהוא מגלם. השיטה אפשרה מידה רבה של חופש לשחקן המאומן. ברגע שבמקום לבצע את הדמות, השחקן נהיה הדמות, כל פעולותיו ינבעו מהצרכים של הדמות ולא של עצמו. החופש לאלתר ולקחת את הסצנה לכיוונים שונים, הן בזמן החזרות והן בזמן הצילומים, העשירה מאוד את המשחק ואת הסרט כולו. אמנם באותם הזמנים המשחק של כוכבים כמו מרלון ברנדו, ג'יימס דין או פול ניומן נתפס כריאליסטי יותר משל אחרים, אך היום ברור שאופיו של המשחק שלהם הוא וירטואוזי, מסוגנן וגדול מהחיים. הופעתם של מרלון ברנדו ויתר צוות השחקנים ב"חופי הכרך" היא אחד ההישגים הגדולים ביותר שהיו לקולנוע אי פעם מבחינת משחק. ברנדו זכה באוסקר על תפקידו ואיב מרי סיינט זכתה בשחקנית המשנה. שלושת שחקני המשנה היו מועמדים גם הם לאוסקר אך אף אחד מהם לא זכה כי הם התחרו אחד נגד השני וכך גרמו לפיצול הקולות. שתי הסצנות המפורסמות ביותר להאדרת "השיטה" והמשחק של ברנדו ב"חופי הכרך" הן סצנת ה"I COULDA BEEN A CONTENDER" וסצנת "הכפפה". סצנת "הכפפה" היא סצנה פשוטה מאוד, מדובר בשיחה בין ברנדו והבחורה שמוצאת חן בעיניו (איב מרי סיינט). שתי הדמויות מהלכות בפארק ומדברות, אך פתאום כפפה לבנה נופלת למרי סיינט מהידיים וברנדו מרים אותה. ב1954, בסרט הוליוודי מן השורה, יתכן מאוד שהבמאי היה צועק קאט ומתחיל את הטייק מחדש. קאזאן נתן לשחקנים שלו ללכת עם הסיטואציה. ברנדו, מרוכז בדמותו ובסצנה לא החזיר את הכפפה למרי סיינט, הוא החזיק אותה ביד והתחיל לשחק איתה, ללטף אותה. השיחה הפשוטה בפארק קיבלה פתאום גוונים עשירים יותר, מיוחדים יותר, דבר שלא היה קורה בסרט אחר. העושר שבניואנסים הקטנים של השחקנים הוא זה שנותן את האיכות ל"שיטה". סצנת ה"I COULDA BEEN A CONTENDER" היא סצנה מצוטטת מאוד בז'רגון הקולנועי והפכה כבר למיתולוגיה. לקראת סוף הסרט, ברנדו ורוד סטייגר, המגלם את אחיו, יושבים במונית ומנהלים דיאלוג מרגש. ברנדו צריך להחליט אם להישאר נאמן לאחיו הפושע או לפעול על פי מצפונו. בסצנה פשוטה זו כל מה שרואים זה את השחקנים במושב אחורי של רכב, אך האיכות שלה היא בצורת ההגשה של הטקסט שמבצעים שני השחקנים. הסצנה מושלמת בעוצמתה ועדינותה. כשסטייגר מושיט אקדח לברנדו, זה דוחה אותו בלטיפה עדינה, בצער וכאב. המורכבות של הבחירות של השחקנים בכל רגע בסצנה הזאת היא זו שהפכה אותה לקלאסית. כשצופים בסרט כדאי לקחת בחשבון שיתכן שחלק מהצופים יתפסו את המשחק כמוגזם, או לא אמין. בשום פנים ואופן המשחק הוא לא כזה. מדובר במשחק ורטואוזי ומסוגנן. ב"חופי הכרך" ברנדו פותח את הדלת לסגנון משחק שעד היום הוא מרכזי בקולנוע האמריקאי. את המסורת של ברנדו המשיכו פול ניומן בשנות ה-60, רוברט דה נירו בשנות ה-70, ושחקנים כמו שון פן בשנות ה-90 ועד היום. אנקדוטה רלוונטית לבית הספר היא שבהתחלה, אליה קאזאן ליהק את פרנק סינטרה לתפקיד הראשי בסרט, אך סם שפיגל, המפיק, שכנע אותו להחליף אותו בברנדו, שבאותה התקופה היה בעל כוח קופתי רב יותר. קאזאן נאלץ לפטר את סינטרה באמצע החזרות והשאר היסטוריה.



אחד הנושאים שאי אפשר להתעלם מהם הוא הצד הפוליטי שקשור להפקת הסרט. באותם השנים החלה הוליווד לייצר רשימות שחורות בעקבות גל של חקירות נגד יוצרים עם עבר או הווה קומוניסטי. יוצרים שבעבר היו קשורים למפלגה הקומוניסטית התבקשו להלשין על חבריהם מהמפלגה וכך להינצל מלהיכלל ברשימה שחורה שתותיר אותם ללא עבודה. שנתיים לפני הפקת "חופי הכרך" קאזאן הלשין על עמיתיו והמשיך את הקריירה המפוארת שלו כקולנוען כאשר אלה שהוא הלשין עליהם הודחו מהוליווד. חלק גדול מהתעשייה לא סלח לקאזאן עד עצם היום הזה. לא רק קאזאן הלשין על עמיתים, אך המקרה שלו היה יוצא דופן ממספר סיבות. הראשונה היא שקאזאן נתפס לאורך הרבה שנים כגורו בין יוצרים רבים, מישהו שאמור לשמש דוגמא לאחרים. בנוסף, קאזאן היה פעיל בעבר ב"תיאטרון הפעולה", קבוצת תיאטרון סוציאליסטית. אך הסיבה העיקרית לשנאה כלפי קאזאן טמונה בכך שקאזאן מעולם לא התנצל או הרגיש שעשה משהו לא בסדר. הוא תמיד טען שעשה את הדבר הנכון והיה מרוצה ממעשיו. "חופי הכרך" הוא סרט בעייתי מבחינה מוסרית במובן הזה שזוהי היצירה דרכה קאזאן עושה אפולוגיה של ההלשנה. בסרט, דמותו של ברנדו מלשינה על אחיו וחבריו הקרובים ובכך עושה מעשה מוסרי. ברנדו מלשין עליהם כי הם פושעים מושחתים שמנהלים את איגוד הסוורים. קאזאן כמעט באופן ישיר ובוטה משתמש בסרט כאנאלוגיה כדי לטעון שהקומוניסטים היו פושעים ומושחתים. קאזאן התאכזב מאוד מהמפלגה הקומוניסטית וכבר לא היה חבר בה כשהלשין על עמיתיו. הסרט מבטא את הבוז של קאזאן למפלגה ורומז כי אקט ההלשנה נעשה מסיבות מצפוניות ומוסריות ולא מטעמים אינטרסנטיים של הצלה עצמית. כשסרטו של קאזאן זכה ב-8 אוסקרים כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר, קאזאן הרגיש שבאותו הלילה הוא חגג את נקמתו (כך הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי).


עוד אחד מהאלמנטים המרשימים בסרט הוא צילומו של בוריס קאופמן. קאופן, אחיו של דז'יגה ורטוב, הופיע בתור הצלם בסרט "האיש עם מצלמת הקולנוע". לאחר שעזב את ברה"מ בתחילת שנות ה-30 עבר קאופן לצרפת ושם צילם את סרטיו של ז'אן ויגו ("אפס בהתנהגות", "ל'אטלנט"). סגנונו הייחודי, המצליח להיות מחוספס ופיוטי בו זמנית מעניק לסרט מראה יוצא דופן. שימו לב לשליטה שלו בגווני האפור השונים וביכולת שלו לייצר אווירה דרך שילוב הקונטרסטים (לפעמים בצורה מעודנת, לפעמים קיצונית).



צפיות מומלצות נוספות:


- "סרטי השיטה":

1. "מרד הנעורים" של ניקולס ריי ועם ג'יימס דין. שימו לב לשימוש בקומפוזיציות, בצבעים, ובמשחק עוצמתי, מודרני, כמעט חייתי של ג'יימס דין.

2. "חשמלית ושמה תשוקה" עוד יצירה משותפת של קאזאן וברנדו.

3. "אדי פאלסון" (the hustler) סרטו של רוברט רוזן קשור בהרבה דרכים לרשימות השחורות של ועדת מקארתי (רוזן היה ברשימה במשך שנים רבות עד שנכנע והלשין גם הוא. זה יצר לא הרבה בעיות בחייו הפרטיים. אחת הטרגדיות העצובות של הוליווד) פול ניומן מגלם את אחד התפקידים היפים ביותר בקריירה שלו, עמוק בתוך "השיטה". הצילום הוא של יוג'ין שופטנג (שהמציא את "אפקט שיפטנג" בשנות ה-20 בגרמניה) והעריכה של דידי אלן (העורכת המופלאה של "בוני וקלייד"). סקורסזה עשה לסרט הזה סרט המשך בשנות ה-80 בשם "צבע הכסף" עם פול ניומן שמגלם מחדש את תפקיד "אדי המהיר" וטום קרוז כחניכו.



- סרט "שפיגל-קאזאן" נוסף: "הטייקון האחרון" עם רוברט דה נירו.




כתב: פבלו אוטין


Comments