לורנס איש ערב

דיויד לין, 1962, ארה"ב, 216 דק'
מפיק: סם שפיגל
הפקת ענק זו נחשבת לאפוס ההיסטורי הטוב ביותר שנעשה אי פעם. באופן לא מפתיע סרט זה נמצא מאוד גבוה ברשימות הסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. בדרך כלל, כשהמצביעים הם במאים, סרטו של דיויד לין מופיע בין עשרת הטובים. הסיבה להערכה הרבה לה זוכה לין מצד במאי קולנוע אחרים קשורה ליכולתו לביים אפוסים בהצלחה; כל במאי בהוליווד יודע שזהו הז'אנר הקשה ביותר לבימוי. כמות הניצבים, הנופים, אתרי הצילום, הכסף, אורך ההפקה, אורך התסריט, כמות שחקני המשנה, הסכסוכים עם המפיקים, הבעיות הטכניות וכו' עושים את עבודת הבמאי לקשה במיוחד. עיקר הקושי הוא בניסיון להפוך כל דקה לרגע גרנדיוזי ובה בעת ליצור דמויות תלת ממדיות או לפחות לא לאבד את האנושיות שלהן. כשרואים את עבודתו של דיויד לין ב"לורנס איש ערב" אי אפשר שלא לקנא באדם שלא רק הצליח לעבור בשלום הפקות דרשניות שכאלה, אלא גם יצר קולנוע איכותי בז'אנר שרוב הזמן הציע סיפורים ודמויות מקרטון. אמנם בהרבה מובנים הקרטוניות של הדמויות עדיין מורגשת בסרט, אך במסגרת הז'אנר, מדובר באחת היצירות המרגשות והמדויקות ביותר שנעשו. בצפייה בסרט ניכר שלין כל הזמן בשליטה ובונה כל סצנה בידע והבנה מוחלטים. יתכן שאם רואים את הסרט בטלוויזיה, רוב הצופים לא יבינו על מה כל הרעש, אך צריך לקחת בחשבון שסרט זה צולם ב-70 מ"מ ונועד להיות מוקרן על מסך ענק. הן חובבי סרטי הפעולה והן חובבי הקולנוע האומנותי עלולים לצאת מבולבלים ומאוכזבים מצפייה ב"לורנס איש ערב"; יחסית אין בסרט הרבה רגעי פעולה, אין בו סיפור אהבה, וחלק מהאלמנטים הקבועים של הסרטים האפיים חסרים. אולי "לורנס איש ערב" הוא לדרמות ההיסטוריות מה ש"2001: אודיסיאה בחלל" הוא לסרטי המדע בדיוני - עיקר כוחו של הסרט אינם סצנות הפעולה, האפקטים המרהיבים או התפתחותו של קשר סיבתי בין האירועים, אלא רצף רגעים ויזואליים מרשימים המצטברים למכלול אחד הגיוני עוצמתי ושלם.


הסרט עוקב אחר סיפורו של טי. אי. לורנס, איש צבא בריטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה אשר שכנע שבטים ערבים להתאחד ולהילחם לצד אנגליה וצרפת נגד הטורקים והגרמנים. באותם הזמנים שלטה האימפריה הטורקית על אזור המזרח התיכון ולורנס עזר להנהיג צבא ערבי שהורכב משבטים במלחמתם אל החופש. הסרט מתרכז סביב דמותו של לורנס; מרדן, פראי, כריזמטי ומלא תשוקה וטירוף. מה שהופך את הסרט להישג מרשים הינו הצילום המפעים של פרד יאנג והבימוי הממוקד של דיוידי לין. מבחינת הצילום אפשר להגיד שלרגעים הסרט עובד כמו מערבון ספגטי
[1], השוטים העיקריים הם לונג שוטים מאוד פתוחים וקלוז-אפים מאוד סגורים. שני נופים שולטים בסרט; פני המדבר ופני השחקנים. המשחק בסרט לעיתים מוגזם והדיאלוגים מליציים, אך יש לזכור שכל אלה הולמים את גודלה של היצירה.


כשפיטר ג'קסון עשה את עבודתו הנפלאה על "שר הטבעות" עמדו לרשותו הטכנולוגיות הדיגיטליות. הצבאות הגדולים והחיות הושתלו בתמונה באמצעות אנימציה ממוחשבת. אחד הדברים המרשימים בצפייה באפוסים מן העבר, להבדיל, הוא כמות הסטטיסטים, הסוסים והעשן, היוצרים את תחושת הגודל והעוצמה.



כמו כל דרמה היסטורית טובה, הסרט אינו מנסה לשחזר את האירועים כפי שהתרחשו במדויק. מה שמעניין את לין זה לבנות דמות אפית, מיתולוגית. מטרתו היא לסחוף את הצופה לעולם מיתולוגי. אחד האלמנטים המרומזים בסרט הוא היותו של לורנס הומוסקסואל, אך כמובן שבשנות ה-60 אי היה אפשר להציב דמות ראשית בעלת נטיות מיניות הומוסקסואליות במרכזו של סרט הוליוודי קלאסי – זאת היתה התאבדות מסחרית. היום, בדיעבד, אפשר לזהות את הרמיזות האלה בסגנון המשחק של פיטר או'טול, בסגנון התלבושות ובבחירות הבימוי הדקות של לין. אלמנט נוסף שמושך תשומת לב בסרט הנו השימוש בעדשה טלסקופית. לין ויאנג השתמשו בעדשה מיוחדת של 482 מ"מ כדי להשיג אפקט חזק של דחיסות מדברית שהופך את החום החונק לגלים מימיים ויזואליים. עדשה זו זוכה היום לכינוי "עדשת דיויד לין".



השפעתו של "לורנס איש ערב" ניכרת בסרטים כמו "הפצוע האנגלי", "הסמוראי האחרון", או "להציל את הטוראי ריאן".


שפילברג, למשל, אוהב להגיד בראיונות ש"לורנס" הוא אחד מהסרטים שהוא צופה בהם לפני שהוא יוצא לביים סרט חדש (סרט אחר שהוא צופה בו זה "שבעת הסמוראים").


עוד משחקים בסרט: עומר שריף, אלק גינס (בן קנובי ב"מלחמת הכוכבים"), קלוד ריינס (המפקד הצרפתי ב"קזבלנקה") ואנטוני קווין ("זורבה"). אין בסרט אף לא תפקיד נשי מדבר אחד.




כתב: פבלו אוטין



[1]
במובן מסוים, מערבוני הספגטי הם מערבונים המצולמים במימדים אפיים, זאת אומרת, כאילו שמדובר באפוסים היסט

גרסת הדפסה


Comments