"הזריחה" - sunrise

פרידריך וו. מונראו, 1927, ארה"ב, 90 דק'

כאשר ויליאם פוקס, מנהלו של האולפן ההוליוודי הצעיר ביותר, פנה לפ. וו. מורנאו כדי שיבוא להוליווד לביים סרט בחסות אולפנו, הבמאי הגרמני היה מפורסם בעולם בזכות "האדם האחרון", סרט אילם ללא כותרות מסבירות. מורנאו, יחד עם פריץ לאנג, נחשב לבמאי האקספרסיוניסטי המוכשר ביותר. היכולת הויזואלית של הקולנוע הגרמני ריתקה את הוליווד באותם הימים והם ניסו לשכנע כשרונות מרפובליקת הוויימר לעבור לקליפורניה במטרה להעשיר את הקולנוע האמריקאי. ב-1927 פרסם מורנאו מאמר בשם "הסרט האידיאלי אינו זקוק לכותרות מסבירות". ייחודו של מורנאו היה בכך שניסה תמיד 'לספר את הסיפור' בתמונות, בצורה קולנועית טהורה. אחת המגמות הבולטות בשנותיו האחרונות של הקולנוע האילם הייתה השאיפה ליצירת 'ראינוע טהור'. 'ראינוע טהור' אינו זקוק למילים בכדי להעביר את מה שהדמויות אומרות, חושבות ועושות. באמצעות עריכה, משחק, שימוש בתפאורה, תאורה ותנועות מצלמה, הבמאי צריך להמציא שפה וסגנון משוכללים מספיק כדי שהצופה לא יצטרך כתוביות הסבר. מי שהגה תפיסה זו, בעצם, היה קארל מאייר, התסריטאי החשוב ביותר של האקספרסיוניזם הגרמני. מאייר שיכלל את תסריטיו לאורך שנות ה-20 במטרה לכתוב סרט שיאפשר לבמאי להגיע לשלמות של הקולנוע הטהור. מאייר נצמד למורנאו ויחד הם הפיקו סדרה של סרטונים ללא כותרות עד שהגיעו לתוצאה המושלמת ביותר – "האדם האחרון". מורנאו היה בן הזוג האידיאלי למאייר. סרטיו של מורנאו ניחנו באקספרסיביות ויזואלית יוצאת דופן. מורנאו ידע ליצור דימויים קולנועים עוצמתיים שאפשרו ביצוע הולם לתסריטים שמאייר כתב. האתגרים שהתסריטים של מאייר העמידו בפני מורנאו סייעו לו לפתח שפה ויזואלית ייחודית ומורכבת. עד שנות ה-50, היה מוכר מורנאו בעיקר בזכות "האדם האחרון". בשנות ה-50, המבקרים הצרפתיים ב'קאיירס דו סינמה' החלו להלל דווקא את "הזריחה", ושמו אותו בראש רשימת הסרטים הטובים בכל הזמנים. גם "הזריחה" מבוסס על תסריט מאת קארל מאייר. הסרט מספר על גבר מהכפר שמפותה על ידי אישה עירונית המשכנעת אותו לרצוח את אישתו ולעזוב איתה אל העיר. אמנם מורנאו חוזר בסרט זה לעשות שימוש רב בכותרות הסבר, אך השפה הויזואלית שלו כל כך משוכללת שניתן לבדוק איך כל אלמנט בסרט מקושר למערכת סמלים מאוד אפקטיבית. האישה העירונית, המודרנית, מיוצגת בשחור, והאישה הכפרית בלבן. האלמנטים של הרוע והפיתוי מופיעים לרוב בצד הימני של הפריים, לעומת הטוב, שמופיע בצד השמאלי. מערכת הכוחות הלא מאוזנת בין טוב ורע מתבטאת בקומפוזיציות ובתנועות המצלמה. התאורה, הקונטרסטים והאפקטים יוצרים תמונות שמעבירות את המשמעויות של הסרט אך עושות זאת דרך חוויה חושית מופשטת. כשהאישה 'הרעה' מתקרבת לביתו של הגבר, תנועת מצלמה מלווה אותה מהצד הימין של הפריים ועד לצד השמאלי בהליכה ארוכה בה המצלמה חוצה גבולות ומכשולים כגון גדר ורחובות שונים. האישה מגיעה מ"הרוע" אל אזור "הטוב", ומשתלטת עליו. הגבר, שמתלבט אם לצאת לקראתה נמצא באמצע הפריים, ואשתו בצד השמאלי. הבחירות המוסריות והמהלכים הפסיכולוגיים שהדמויות עוברות מועברים כולם באמצעות שפה ויזואלית המיועדת לפעול בצורה רגשית. לא מדובר בשפה אינטלקטואלית של דימויים שכליים, אלא בתמונות פיוטיות ממש, שנועדו לייצר אפקט רגשי אצל הצופה. הבמאי אינו מעוניין 'לספר סיפור' או 'להעביר מסר', אלא לייצר חוויה ייחודית. מורנאו בלט בתקופתו בזכות תנועות המצלמה המשוחררות בסרטיו. באותה התקופה לא היה נהוג להניע את המצלמה בצורה כל כך משוחררת ובשוטים ארוכים. מורנאו לא רק עשה זאת בוירטואוזיות אלא מתוך הבנה שכל תנועת מצלמה צריכה להעביר איזשהו תוכן. יתכן שמורנאו חקר את המרחב הקולנועי יותר מאשר כל במאי אחר. הוא צילם את סרטיו באולפן ובנה את כל התפאורה הדרושה כדי להשיג שלמות הן בתנועות המצלמה והן בכל השנויים בקומפוזיציות שהתנועות מייצרות. השוט המפורסם ביותר בסרט הנו זה שמלווה את הגיבור בין השיחים לקראת המפגש שלו עם האישה המפתה. שימו לב איך המצלמה מלווה אותו בשוט אחד דרך מספר תחנות. יש רגעים שהמצלמה מלווה אותו ויש כאלה בהם היא עוזבת אותו, נותנת לו ללכת לאיבוד כדי לחכות לו שיחזור אליה (כמו פיתוי). שימו לב איך הגבר עובר דרך שיחים ודרך גשר (סמלים של מעבר בין עולמות). כל צעד שלו מתמלא במתח ומשמעות רגשית וסמלית. כחלק מחקר המרחב ויצירת התמונות הרגשיות מורנאו משתמש הרבה בסופר-אימפוזיציות (אפקט של תמונה על תמונה). כך, הוא לא רק יוצר עומס וביטוי פסיכולוגי למה שהדמויות עוברות באותו הרגע אלא גם מייצר 'מוזיקה של תמונות'. באמצעות העריכה והאפקטים הויזואלים (שנוצרו בעת הצילומים ולא בפוסט-פרודקשן) הסרט בעצם מציע תרגום ויזואלי לצלילים מוזיקליים. אלמנט נוסף שמייצר משמעות רגשית זה המשחק. ג'נט גיינור, שמחשקת בתפקיד אשתו המסורה של הגיבור, זכתה באוסקר (בטקס הראשון בהיסטוריה) על הופעתה בסרט הזה. סגנון המשחק העדין והמאופק שלה מנוגד לזה של השחקנית המגלמת את האישה העירונית. ההגזמה במשחקה של מרגרט ליבינגסטון נועדה להעביר את תחושת האקסטזה וגודל הפיתוי שהיא מהווה. לא מדובר כאן בשום אופן בסרט ריאליסטי, ולכן גם המשחק אינו כזה. המשחק לא מעביר את תחושת הפיתוי כמו שהיא במציאות, אלא את הדימוי של הפיתוי, את ההגזמה וההחצנה של התחושה הפנימית המזוהה עמו, כאילו ניתן היה לבטא את סערת הרגשות הפנימית, ולא רק לרמוז עליה באמצעות מבט עוצמתי (כפי שזה היה נעשה בסרט ריאליסטי). "הזריחה" שמבטא אולי את האקספרסיוניזם בצורתו הקיצונית ביותר, עושה שימוש בתנוחות גוף, הגזמות ועיוותים כדי לבטא בצורה המוחצנת ביותר את נפש האדם. בסצנה בה הגיבור מתקרב לרצוח את אשתו, הוא מתקרב בכבדות, באיטיות, תוך שהוא מצולם מזווית גבוהה. הוא מאיים על אשתו, אך הפעולה לא קלה לביצוע, ייסוריו גדולים. מורנאו הכניס משקלות לנעליו של השחקן כדי להקשות על הליכתו וכך לעזור לו לייצר את תחושת הכבדות הנדרשת לסצנה. עוד סצנה בלתי נשכחת מבחינת השימוש בתנוחת גוף כדי להעביר רגש היא הנסיעה בחשמלית. בנסיעה זו הגבר מנסה ליצור קשר עין עם אשתו המבוהלת והכועסת. כל הגוף שלו מפותל ונוטה אליה. סגנון הסרט בוטא, גדוש ווירטואוזי. מורנאו הוסיף לסרטו תת-כותרת שאומרת "שיר על שני בני-אדם". "הזריחה" הנו שיר, יצירה שמנסה ליצור דימויים פיוטיים. מדובר באגדה מופשטת ולכן לדמויות אין שמות, כי הן אינן אלא מושגים. הגיבור הוא "הגבר", אשתו היא "הרעייה", והאישה המפתה היא "האישה מהעיר". "הזריחה", בסופו של דבר, מתאר עולם כפי שיכול להיות מוצג רק בחלומות (ובאומנות) - כאילו המצלמה מחוברת ישירות אל מוחו של אדם אלמוני הישן, ואנחנו צופים בסיוט שלו, המוקרן על המסך מולנו.

 

 

המלצות צפייה נוספות:

 

1. מסרטיו של מורנאו:

"נוספרטו", 1922. מדובר באחד משלושת הסרטים החשובים והמרתקים ביותר של מורנאו, יחד עם "האדם האחרון" ו"הזריחה".  מומלץ לצפות גם "טאבו", "טרטיף" וב"פאוסט". בדומה ל"מטרופוליס", "פאוסט" נחשב לעוד אחת מהפקות הענק של הUFA הגרמני.

 

2. יצירות מופת מהקולנוע האילם נוטות להיות קשות לצפייה (סרטים כמו "תאוות בצע" של פון שטרוהיים, "נפוליאון", של אבל גאנס', "פוטיומקין" של אייזנשטיין או "ז'אן דארק" של דרייר). אך הקולנוע האילם היה מבדר מאוד ואם הוא זכה להצלחה כה רבה במשך שלושים שנה זה בעיקר בזכות נגישותו לקהל הרחב. כדי להיחשף ליצירות אילמות וללמוד לחבב אותן אני מציע רשימת צפייה בסיסית וקלילה יחסית:

 

א. "ההמון", המלודרמה החברתית של קינג וידור, אחד הבמאים המרתקים בתולדות הקולנוע, נגישה ומרגשת גם היום. זהו סרט מבוא מאוד מוצלח לקולנוע האילם.

 

ב. מסרטיו של דאגלס פיירבנקס: "הגנב מבגדד", "הסימן של זורו", "הפיראט השחור". מדובר באקרובטיקה והרפתקאות בלי סוף. הפעלולים מרשימים ביותר.

 

ג. מסרטיו של לון צ'ייני: שחקן בעל נוכחות אדירה זה גילם תפקידים בלתי נשכחים בדרמות וסרטי אימה. עיניו העוצמתיות כובשות את המסך ב: 

"He who gets slapped" של ויקטור שסטרום

"The Unknown" של טוד בראונינג (עם ג'ון קרפורד בגיל 16!)

"Laugh, Clown, Laugh" של הרברט ברנון

 

כתב: פבלו אוטין

Comments