rules of the game - "חוקי המשחק"

ז'אן רנואר. 1939, צרפת. 106 דק'
ז'אן רנואר הוא אחד הבמאים המוערכים ביותר בתולדות הקולנוע וסרטו "חוקי המשחק" נחשב ליצירת המופת שלו. בסקרים שנערכים במטרה לדרג את הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, "חוקי המשחק" נמצא בדרך כלל במקום השני, ישר אחרי "האזרח קיין". אך "חוקי המשחק" לא חושף את גדולתו בקלות לעיני הצופה. לעומת סרטים אחרים של רנואר, בהם המבנה העלילתי פשוט יותר והסגנון הקולנועי מדריך את הצופה במשך הצפייה, "חוקי המשחק" נראה כפלימפססט שבקלות ניתן לפספס את התדרים התת קרקעיים העמוקים שלו. אולי זאת אחת הסיבות שטריפו אמר שבאזין לימד אותו קודם כל לאהוב את רנואר, ורק אחר כך להכיר אותו.

  למרות מורכבותו, ה"מסר", או הרעיון הכללי של הסרט פשוט וקל להבנה. רנואר מתאר את הדקדנטיות של החברה הגבוהה, האצולה, בצרפת של סוף שנות ה-30, רגעים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. "חוקי המשחק" עומד כיצירה אומנותית על-זמנית, אך כוחו מתגבר כשצופים בו במודעות להקשר החברתי בו הוא נעשה. הסרט מציג את עצמו כפארסה קלילה. קשה להצביע על דמות ראשית או גיבור להזדהות עמו, ורנואר אהב להגיד שהדמות הראשית בסרט היא המעמד החברתי. זה לא סרט על גיבור, אלא על קבוצת אנשים. "חוקי המשחק" עוקב אחר קבוצת עשירים ואנשי אצולה המוזמנים לחופשת צייד באחוזתם של זוג מהמעמד הגבוה. במהלך החופשה נוצרים משולשים רומנטיים, והסרט עוסק בעיקר בתככים, בהתלבטויות ובעימותים השונים הנוצרים בין בעלים קנאים, מאהבים אויבים ונשים שאינן יודעות באיזה מחזר לבחור. בנוסף, מתגוררים באחוזה המשרתים, וגם הם עסוקים במשחקי אהבה קלילים. כפי שהצביע מבקר הקולנוע רוג'ר איברט, מעט תשוקה מינית מקבלת ביטוי בסרט. הגברים רודפים אחרי הנשים שהם רוצים, אך מעדיפים לרדוף מאשר לתפוס. האהבה היא יותר משחק מאשר רגש. המעטפת הקלילה הזאת של הסרט מאפשרת ליהנות ממנו ברמות שונות. מצד אחד קומדיית טעויות קלילה על אהבות ותשוקות אחרות, מצד שני - מסמך ביקורתי על חברה רקובה שהביאה את העולם למצב של דקדנטיות וממשיכה עם המשחקים שלה בעת שהכל מסביב מתדרדר. נראה כי הדמויות בסרט אינן יודעות להבדיל בין בידור למציאות, וההתנהגות הילדותית שלהן הופכת את כל המתרחש לסוג של שעשוע. גם בני המעמד הנמוך משתפים פעולה עם חוקי המשחק. לא רק שהמשרתים שרויים בנאמנותם לאדוניהם אלא שהם גם מנסים להידמות להם. בני מעמד הנמוך עסוקים בלחקות את הגינונים של בני המעמד הגבוה, באמצעים הדלים העומדים לרשותם. האפקט של הסרט חזק יותר דווקא בשל  האווירה הקלילה שלו. מה שהכי מזעזע אינו הדברים הנוראים שקורים בסרט, אלא הדרך הקלילה בה הדמויות מתייחסות לכך – בהכחשה והתעלמות מוחלטת מכובד הדברים.

   רנואר זכה להערכה רבה בזכות השימוש שלו בטייקים ארוכים ומיזאנסצנה מורכבת. ב"חוקי המשחק" הוא מביא לשיא את הטכניקה הזאת. רנואר התחיל את הצילומים עם תסריט לא גמור. הגאון הצרפתי אהב לתת לשחקנים לאלתר ובכלל נהנה לעבוד עם צוות השחקנים. אחת השחקניות שלו טענה שרנואר יכל לגרום אפילו לארון לשחק. הסצנה המבריקה ביותר בסרט מבחינת בימוי היא סצנת מסיבת התחפושות. בסצנה זו רנואר משתמש בעומק השדה ותנועות מצלמה ויוצר עולם כאוטי ומורכב בו הכל מתרחש באופן סימולטני. הפעולה נעה מהחזית אל הרקע וחזרה אל החזית. קוים עלילתיים מתפתחים בפינות שונות של הפריים, והכל קורה בקצב מסחרר ובתזמון מדויק. דמות נעלמת מצד אחד רק על מנת לחזור מהכיוון השני מאוחר יותר. תחושת המרחב והמקום מועברת בוירטואוזיות רבה. כמובן שטכניקה כזאת דורשת מכל השחקנים לשחק כל הזמן - אורך הטייק מאפשר להם להיכנס לדמות ולחיות אותה בצורה עמוקה ומורכבת יותר.

   הבנתו של רנואר את המין האנושי ושליטתו המושלמת בקומפוזיציות, בתנועה, ובעיצוב הפריים הן אלה שהפכו אותו לאחד הבמאים המרשימים ביותר שיצר הקולנוע. ניכר שרוברט אלטמן, למשל, שאב את עיקר סגנונו מרנואר, אך השפעותיו מגיעות גם לניאו-ריאליזם האיטלקי ולגל החדש הצרפתי.

   כש"חוקי המשחק" עלה לאקרנים בצרפת ב-1939, הוא היה כישלון מושלם. הקהל שנא אותו והמבקרים שנאו אותו. הקהל הצרפתי לא היה מסוגל לעכל את הלעג או את הביקורת שהסרט ניסח. התגובות היו כל כך זועמות שרנואר ערך מחדש את הסרט, אך זה לא עזר, הגרסה המקוצרת גרמה לתגובות זועמות עוד יותר. כישלון הסרט נוסף לכיבוש הנאצי ורנואר, בעל דעות פוליטיות שמאלניות, עזב את צרפת ונסע לעבוד בהוליווד. שנים מאוחר יותר חוקרי קולנוע אספו מקורות שונים ושיחזרו את הסרט בברכתו של רנואר. "חוקי המשחק" המשוחזר הוקרן בפסטיבל ונציה ב-1959, ומאז תפס את מקומו כאחת מיצירות המופת הגדולות של אומנות הקולנוע.   

המלצה על צפיות נוספות:

 

סרטים נוספים של רנואר:

1. "האשליה הגדולה", נחשב ליצירתו השנייה החשובה של רנואר אחרי "חוקי המשחק". זהו סרט בית כלא צבאי. הסרט נעשה ב1937, והאשליה הגדולה שהשם רומז עליה היא שלום עולמי ואחווה בין מעמדות.

2. "החיה שבאדם", פילם נואר צרפתי. הסרט משתייך לזרם שכונה "הריאליזם הפיוטי". מדובר במלודרמת פשע, מסוגננת ואפלה המבוססת על ספר של אמיל זולה.

3. "חופשה בכפר", סרט יפהפה של רנואר שהוא הומאז' לאימפרסיוניזם הצרפתי ולתקופה תמימה שאבדה.

4. שני סרטים מהתקופה האמריקאית שלו: "THE RIVER" ו"THE SOUTHERNER"

 

כתב: פבלו אוטין

Comments