"הפסיון של ז'אן דארק" - Passion Of Joan Of Arc

קארל ת. דרייר,  1928, צרפת. 82 דק'

 הבמאי הדני לארס פון טרייר נוהג לספר שבילדותו הוא ראה אין ספור פעמים את "ז'אן דארק" של דרייר. לדודו הייתה מקרנת 16 מ"מ ואחד הסרטים שהיו ברשותו היה גרסה ליצירת המופת האילמת של הגאון הדני. מי שצופה ב"הפסיון של ז'אן דארק" מבין עד כמה עמוקה הייתה השפעתו של דרייר על פון טרייר. "הפסיון של ז'אן דארק" הוא בראש ובראשונה תיאור בקלוז-אפים של ייסוריה של אישה שהיא קורבן תמים. יתכן שכך ניתן להגדיר את כל הקולנוע של פון טרייר של עשרת השנים האחרונות. אך סרטו של דרייר הנו הרבה יותר ממקור השפעה על פון טרייר, מדובר כאן באחת היצירות המרתקות והחשובות ביותר בתולדות הקולנוע. הסרט אימץ לעצמו סגנון צילום, עריכה ועיצוב תמונה כל כך מיוחדים שעד היום לא נראה סרט שהצליח (או ניסה) לשחזר את ההישג. הצופה שניגש היום לראות את הסרט יכול לצאת ממנו עם שתי חוויות מנוגדות. אם הוא יתחבר לעוצמה היצירתית שלו, הוא יחווה סרט ייחודי, מיסטי ומהפנט. אם הזרות של הסרט תהפוך עבורו לקיר מנכר, הוא ימצא את עצמו גווע משעמום ומבולבל משום שאינו מצליח לעקוב אחר רצף התמונות הלא הגיוני. על מנת להתחבר לסרט יש להבין את החזון של דרייר הניצב מאחורי הסרט.

   כשדרייר ניגש לביים סרט תקופתי על ז'אן דארק הוא ידע שאינו רוצה לעשות דרמת תלבושות. השחזור ההיסטורי לא עניין אותו, וגם לא התפאורה. אמנם התלבושות והתפאורה בסרט מתאימות לתקופה המתוארת, אך בשונה מהסרטים התקופתיים שאנו רגילים לראות אין ב"פסיון של ז'אן דארק" שוטים פתוחים (לונג שוטים) המאפשרים להתרשם מגודלו ויופיו של השחזור התקופתי. השוואה בין ה"ז'אן דארק" של לוק בסון העכשווי לבין היצירה האילמת משמשת דוגמא מצוינת להבנת ההבדל התהומי בין שני סוגי הסרטים. הגרסה החדשה היא סרט הרפתקאות עם תפאורות ענק, כוכבים, קטעי פעולה בסינסקופ ואפקטים מיוחדים. היצירה האילמת הינה סרט מינימליסטי, אינטימי, שמתמקד בפניהם הלא מאופרות של השחקנים הלא מוכרים, ומספר סיפור רוחני ומופשט. אפשר להגיד ש"ז'אן דארק" הוא אטיוד (מחקר) של פניה של השחקנית הראשית - רנה מאריה פלקונטי. דרייר מצא את פלקונטי בהצגת תיאטרון וליהק אותה לסרטו. פניה של פלקונטי הפכו היום לאחד האייקונים המרכזיים של האמנות השביעית. ידוע שתהליך העבודה עם פלקונטי היה קשה ביותר. דרייר התעלל ממש בשחקנית כדי להוציא ממנה את הרגשות העזים והבעות הכאב האלמותיות (פון טרייר דומה לדרייר גם בעניין זה). ב"ז'אן דארק" פלקונטי נותנת את ההופעה הקולנועית היחידה בחייה, אך זו הספיקה כדי להפוך אותה למיתוס.

   דרייר לא ניסה לעשות סרט היסטורי אלא סרט אלמותי, סרט שמתעד את הרגע המסוים הזה בהיסטוריה אך מתמקד בתחושות, ברגשות העזים, ברוחניות הטוטלית ובאימה הגדולה של הסיטואציה. כדי להשיג זאת הוא ביקש מהשחקנים להופיע ללא איפור (דבר שלא עלה על דעתו של אף אחד בתקופת הקולנוע האילם). הפציעות בעור פניהן של הדמויות אמורות לתת ביטוי לפנימיות שלהן. דרייר יצא גם נגד הקומפוזיציות המקובלות; הפריימים לא תמיד "נכונים" - השחקנים מצולמים מזוויות מוזרות ומודחים לפינות של התמונה כשאת רוב פריים תופס מרחב ריק. רוב השוטים דו-ממדיים ומצולמים על רקע קיר ריק, אך חלקי תפאורה מינימליסטית צצים לפעמים בפינות. התוצאה היא קומפוזיציות לא מאוזנות ומטרידות. תנועות מצלמה כמו של סרטי אימה מצלמות את השופטים ויוצרות עיוות וגרוטסקיות אימתנית. ז'אן, לעומת זאת, מצולמת בשוטים סטטיים ומאוד סגורים. רצף קלוז-אפים זה הנו ייחודי ביותר. דרייר לא נענה לחוקי העריכה הקלאסית. אין קו עיניים שמותאם לקווי העיניים האחרים. פלקונטי מסתכלת בזווית, אך השופט עונה לה ישר אל תוך המצלמה. פלקונטי מסתכלת למעלה, השופט מסתכל הצידה. מכיוון שאין שוטים מכוננים אנחנו לעולם אבודים בחלל. קשה לנו לקבוע בכל רגע איפה כל אחת מהדמויות עומדת ולאן היא מסתכלת. אנחנו מניחים שהשופטים נמצאים מעל ז'אן, כי הם מסתכלים למטה ומצולמים מזווית נמוכה, אך לא יותר מזה. אנחנו מניחים גם שהם מולה, אך רצף העריכה שובר כל הזמן את ההתמצאות במרחב. אנחנו יודעים שהם מדברים אליה, כי הם פונים אליה, אך אנחנו לא יכולים לקבוע בבירור להיכן מבטם פונה ברגע הפניה, או איפה ז'אן נמצאת. דרייר יוצר כך סרט מופשט. הוא בוחר שלא להתמקד בהגדרת המרחב הריאליסטי על מנת לתאר את המתרחש . הקהל הרי מכיר את הפרדיגמה של הסיטואציה במצבה הריאליסטי. דרייר נותן לצופה משהו אחר, משהו חדש. הוא מצלם את הנפש של הסיטואציה, לא את המציאות הפיזית שלה. במובן מסוים אפשר להגיד שדרייר מנסה לתעד את האמת של הסיטואציה, ולא את הריאליות שלה. כדי להישבות בסרט ולזכות בחוויה שהוא מנסה לספק צריך להשתחרר מהקונבנציות של הקולנוע הרגיל ולהישאב אל תוך הרצף האבסטרקטי שלו. אם ינסה לעקוב אחר הסיפור, קרוב לודאי שהצופה ימצא את עצמו משועמם, או מותש. "ז'אן דארק" אמור לעבוד ברמה הרגשית ורוחנית ולא בהכרח ברמה הסיפורית. הכוונה היא שהרגש לא נוצר מדיאלוגים מרגשים, או מעלילה טרגית שאת סופה הצופה יודע מראש (זה בהחלט לא "טיטניק"), אלא בעיקר מהייחודיות של החוויה הויזואלית הטהורה. גם קצב הסרט לא עומד בסטנדרטים של הסרטים של היום, ואפילו לא בסטנדרטים של חלק מהסרטים של אז. יתכן שכדאי לגשת רגועים מאוד לצפייה ב"הפסיון של ז'אן דארק" ולהיות מוכנים מראש לחוויה רוחנית, איטית, וייחודית במינה. לאמיצים מומלץ ביותר לצפות בסרט ללא מוזיקה. פס הקול רק מרכך את עוצמת המתרחש ומוריד מהמיסטיות שבחוויית הצפייה.

 

 

המלצות נוספות:

1. הסרט משתייך לגל של קולנוע אוונגרדי צרפתי של שנות ה-20 שהצליח לחדור למיינסטרים. במסגרת הסרטים האוונגרדים/מסחריים האלה נמצאים סרטים כמו "נפוליאון", יצירה בת 4 שעות של אבל גאנס.

מומלץ לצפות גם בסרטים אחרים מאותה תקופה כגון

"הכלב האנדלוזי" של לואי בוניואל וסלבדור דאלי

"פאריז ישנה" של רנה קלר

"ל'אטלאנט" של ז'אן ויגו. אמנם זה סרט מדבר ומאוחר יותר, אך מדובר באחת היצירות היפות ומיוחדות ביותר בתולדות הקולנוע.

 

2. עוד מסרטיו של דרייר - דרייר אינו במאי של יצירה אחת. סרטים נוספים שלו שווים מאוד צפייה:

- "ומפיר" (Vampyr). סרט ערפדים מ-1932

- "יום הזעם" (day of wrath) מ1943, על ציד מכשפות בעיירה במאה ה-17.

- "אורדט" (Ordet) מ-1955.

לאחר הצפייה בסרטים אלה, הקשר בין דרייר ופון טרייר יתחדד עוד יותר, בעיקר בנושא המיסטיות וייצוג הדמויות הנשיות כקורבנות.

 

עוד פרט על הסרט:

"הפסיון של ז'אן דארק" צונזר על ידי הכנסייה הקתולית. באותה השנה הנגטיב של הסרט וכמעט כל העותקים שלו נהרסו בשרפה. דרייר שחזר את הסרט באמצעות חלקים ממספר עותקים קיימים. הגרסה הזאת נשרפה שוב מאוחר יותר. הסרט נחשב לאבוד עד שבתחילת שנות ה-80 גילו עותק של הסרט בתוך מחסן במוסד לחולי נפש באוסלו (כמובן, באופן אירוני, מוטיבים אלה של שרפה ושיגעון הולמים מאוד את היצירה).

Comments