Gold Rush - "הבהלה לזהב"

צ'ארלי צ'פלין, 1925, ארה"ב, 69 דק'

(יש מספר גרסאות של הסרט וכל אחת מהן בעלת מספר אורכים המשתנים לפי מהירות ההקרנה: 16 פריים לשנייה של הקולנוע האילם, 24 פריים לשנייה של הקולנוע המדבר הקלאסי, 30 פריים לשנייה בוידיאו NTSC, או 25 פריים לשנייה בוידיאו PAL. אני מתייחס לגרסה המדברת מ1942 בפורמט PAL.)

 צ'פלין אמר פעם ש"הבהלה לזהב" הוא הסרט שהיה רוצה שיזכרו אותו בגללו. למרות שהיום מבקרים ותאורטיקנים אוהבים למנות את "זמנים מודרניים" כסרטו החשוב ביותר, יש ב"הבהלה לזהב" משהו הרבה יותר אוניברסלי ומבחינה טכנית הרבה יותר שלם שמונים שנה אחרי שיצא למסכים, "הבהלה לזהב" מצליח עדיין לרגש ולהצחיק בזכות תזמון מושלם של הגאגים הקולנועיים.

צ'פלין נולד בלונדון ב-1889. הוא מעולם לא ידע מי אביו האמיתי היה, ובעלה של אימו, צ'רלס צ'פלין, זמר, עזב את הבית ומת מאלכוהוליזם כשצ'רלי עוד היה ילד. אימו סבלה מבעיות נפשיות והייתה מתאשפזת בבתי חולים לעיתים קרובות. כתוצאה בילה צ'פלין את רוב ילדותו בבתי מחסה ובתי יתומים. בגיל 10 הוא עזב את בית הספר והתחיל לעבוד כפנטומימאי במעגל תיאטרון הוודוויל. בכתבה על צ'פלין, הצביע טריפו על כך שהקומיקאי הגאון הצליח להעביר את מצב העוני על המסך בצורה הכי טובה בגלל שהוא היחיד מבין עמיתיו שבאמת חווה את העוני. דמותו הקולנועית – הנווד – מבטאת בהרבה מובנים נקודת מבט של ילד עני על העולם. כוח ההמצאה, התמימות, התקווה, חוסר האונים ויכולתו של הנווד לאהוב באופן חסר מעצורים קשורים למושג של עוני ומעמד נמוך כמו שהם קשורים למושג הילדות. "הבהלה לזהב" הוא אחת הפסגות של "הנווד" כדמות. הסרט כולל כמה מהסצנות המפורסמות ביותר בקולנוע של צ'פלין כמו למשל סצנת ריקוד הלחמניות וסצנת אכילת הנעל. בשני המקרים מדובר בסצנות בהן האוכל משמש אלמנט מרכזי בגאג הקומי. בסצנת הנעל, חפץ לא אכיל הופך לארוחה מלאה ומשביעה. בסצנת ריקוד הלחמניות, האוכל הופך לאלמנט של פנטזיה ופיוטיות. העיסוק הישיר הזה באוכל הוא לא מקרי בסרט הזה. "זמנים מודרניים" (למרות היותו עדיין יצירת מופת) מאבד היום מהרלוונטיות שלו דווקא בגלל הערך ההיסטורי שלו, המתעד את האדם המודרני ואת הקשר שלו לסביבה הטכנולוגית המתפתחת. לעומתו, "הבהלה לזהב" הנו סרט על זמני. אמנם הוא ממוקם ברגע היסטורי מאוד ספציפי שצ'פלין דואג להסביר בתחילת הסרט, אך לאורך הסרט העיסוק העיקרי הוא הרעב; רעב לאוכל ורעב בצורת תאוות הבצע. רעב מופשט הדורש אושר ועושר בין לילה, ורעב פיזי, ממשי, שצעקתו היחידה היא ההישרדות. צ'פלין, שחווה על בשרו את שני סוגי הרעב האלה, ידע שהם קשורים אחד בשני, ששניהם חיים ביחד, במתח, בנפשו של העני.

    אופי הקומדיה של צ'פלין ב"הבהלה לזהב" ממשיך את סגנונו המוכר. מדובר בקומדיה פיזית (זה כמעט מיותר לציין זאת בהתחשב שבהעדר דיאלוג, מה שאפיין את קומדיה האילמת הוא הפיזיות), המתברכת בטיימינג מושלם. ידוע שצ'פלין היה מצלם את סרטיו לאורך חודשים רבים ובונה כל גאג בסבלנות ודקדקנות בעת הצילומים. צ'פלין היה מצלם את החזרות, צופה בהן, ומשפר את הסצנה צעד אחר צעד עד השגת השלמות, או הכי קרוב שניתן לשלמות. אמנם היכולת האתלטית של צ'פלין באה לידי ביטוי בחלק גדול מהסצנות ב"הבהלה לזהב", אך עיקר הקומדיה בסרטי צ'פלין לא מסתפקת בגאג הפיזי. אם יש דבר שהפך לסימן ההיכר של צ'פלין וגרם לו להיות הבמאי המצליח ביותר בעולם בתקופתו הוא היכולת הרגשית של הדמות שלו, והמורכבות הפסיכולוגית של כל גאג. לפני שהחל לביים בעצמו, עבד צ'פלין בשביל מק סנט. אחת הסיבות לעזיבתו, מעבר לרצון שלו לשלוט באופן טוטאלי על היצירה שלו הייתה הצורך להוסיף לקומדיה הפיזית של סנט רובד רגשי, אנושי יותר. ב-1995, נבחר צ'פלין לשחקן הטוב ביותר בתולדות הקולנוע. הבחירה לא הייתה מבוססת רק על היכולת שלו להצחיק אלא גם ובעיקר על היכולת שלו לרגש. צ'פלין הוסיף לקומדיה הקולנועית רגעי עדנה ושקט. אמנם הקומדיה הייתה אילמת אך לפני צ'פלין היא הייתה מאוד "רועשת". צ'פלין הביא לקומדיה את הרגעים הקטנים ואנושיים שמחברים בין הגאגים והופכים אותם לרצף הגיוני, רגשי ואנושי.

    סרטיו של צ'פלין מעולם לא הביאו בשורות צורניות לקולנוע. סגנון הבימוי שלו מאוד צנוע, קלאסי ואפילו עני. אמצעי המבע העיקריים בסרטיו הם המשחק והקשר של השחקן לסביבה. כשצופים בסרט של צ'פלין לומדים להסתכל על העולם בצורות חדשות. החפצים שעומדים לרשות הבמאי בסצנה יכולים להפוך למאיימים, מצחיקים או נושאי רגש, תלוי במערכת היחסים שלהם עם הדמויות. התהליך היצירתי של צ'פלין התאפיין בניסוי וטעייה. בשביל להשיג סוג כזה של דינמיקת עבודה צריך לדעת להתרחק מהיצירה תוך כדי התהליך ולהסתכל עליה בעין אנליטית. מאוד קשה לעשות זאת בעת הצילומים, אך צ'פלין הבין שזמן הצילומים הוא לא שלב ביצוע התסריט, אלא שלב היצירה עצמה. צ'פלין יצר את סרטיו על הסט ורק משום כך הוא הצליח להמציא סיטואציות כה יוצאות דופן ומתוזמנות להפליא.

 

המלצות נוספות:

1. עוד קומדיות אילמות:

-"שרלוק הצעיר" ו"הגנרל" של בסטר קיטון. עד עצם היום הזה חובבי הקולנוע מתחלקים לאלה שמעדיפים את צ'פלין על פני קיטון ולהפך. הקומדיה של קיטון פחות רגשית ויותר אינטלקטואלית. קיטון יותר מנוכר, יותר מתוחכם וסרטיו יותר מופשטים ופילוסופיים. לעומתו, סרטיו של צ'פלין רגשיים יותר וטעונים יותר במסרים פוליטיים וחברתיים. 

- "לעזאזל הזהירות" של הארולד לויד הינה עוד קומדיה אילמת קלאסית

2. צ'פלין מדבר:

אומרים שצ'פלין התעקש להשאיר את דמות הנווד אילמת גם אחרי כניסת הסאונד כי אם היינו שומעים את מה שיש לה להגיד סרטיו היו הופכים למדכאים מאוד. יתכן שהקומדיה העצובה מאוד והסרקסטית "מסייה ורדו" הוא אחת מיצירות המופת הגדולות של צ'פלין. סרט זה נצפה מעט יחסית, ושווה להקדיש לו ערב אחד ולגלות צ'פלין מבוגר יותר, עושה תפקיד כואב, ציני ומאוכזב מהעולם.

3. עוד צ'פלין: עוד מומלצים "הדיקטטור הגדול" (אף כי הסרט מעט התיישן) ו"זמנים מודרניים". אך בעיקר מומלצים סרטיו הקצרים המאוחרים של צ'פלין.

 

 

 

Comments