"מרק ברווז"

ליאו מקקרי (והאחים מרקס), ארה"ב, 1933, 65 דק'
קומדיה אנרכיסטית זו, שנחשבת היום ליצירה הקולנועית הטובה ביותר שיצרו האחים מרקס, נכשלה בזמנו הן בקופות והן בביקורת. הסרט נידון להיעלמות מוחלטת שנמשכה  כ 30 שנה אחרי ירידתו מהמסכים, עד שהתגלה מחדש על ידי סטודנטים וסינפילים. זהו סרטם החמישי של האחים בשביל אולפן פאראמונט, שעם כניסת הקולנוע המדבר, החתים אותם על חוזה בן חמישה סרטים. אחרי הכישלון, עברה להקת הקומיקאים לאולפני MGM, האולפן הזוהר ביותר בהוליווד, ושם, תחת פיקוחו של המפיק המהולל אירווינג תאלברג, הפיקו סדרת סרטים מאוד פופולריים ונגישים יותר לקהל. תאלברג הבין שהכישלון של "מרק ברווז" נבע מהיותו קומדיה יותר מדי אנרכיסטית, פרועה מדי, בלתי הגיונית, שאין בה 'שום דבר' מעבר לרצף של בדיחות בקצב מסחרר. תאלברג הוסיף לסרטי האחים עלילות קצת פחות מופרכות (אם כי לא לגמרי) ומובנות יותר, צירף קטעי שירה וריקוד כדי ליצור אתנחתא בין הגאגים השונים, והכניס ברקע סיפור אהבה בין שתי דמויות משנה, שלרוב, האחים מרקס מסייעים להם בהגשמת הקשר הרומנטי. תאלברג הפך את הסרטים של האחים מרקס לפחות קיצוניים מאלה שעשו באולפני פאראמונט. הקומדיות כבר לא עסקו בסאטירה חברתית כי אם בפארודיות על תופעות תרבותיות ("לילה באופרה", "יום במירוצים", "הולכים מערבה", "לילה בקזבלנקה"). התוספות האלה של רומנטיקה, סיפור, שירים, וקומדיה פחות ביקורתית התקבלו בחיוביות הן בקרב הקהל והן בקרב האחים מרקס. בספרו האוטוביוגרפי "גראוצ'ו ואני", נזכר גראוצ'ו בתאלברג באהדה רבה ומצהיר כי בזכותו האחים עשו את סרטיהם הטובים ביותר. יתכן שהאחים מרקס לא התעניינו בביקורת חברתית והיו בסופו של דבר, כפי שגראוצ'ו הסביר פעם "ארבעה יהודים שמנסים להיות מצחיקים". בדיעבד, דווקא סרטיהם תחת אולפן פאראמונט נחשבים להישגים האומנותיים ביותר. זאת לא בהכרח בגלל סוג הביקורת החברתית או הפוליטית שניתן למצוא בהם, אלא בגלל שבסרטיהם מאולפני פאראמונט דרגת האבסורד והחוצפה הגיעה לשיאים שלא נראו כדוגמתם בסרטיהם הבאים. בסרטים שעשו תחת אולפני פאראמונט לא היו תירוצים, אתנחתאות או 'קישוטים' כלשהם שיהפכו את סרטיהם לקבילים יותר. "מרק ברווז", סרטם האחרון בפאראמונט, מציג את האחים מרקס בצורתם הטהורה ביותר.

   האחים מרקס זכו לפופולריות רבה בתיאטרון בתקופת הקולנוע האילם. מכיוון שהקומדיה שלהם התבססה הרבה על מילוליות, נאלצו לחכות עד שהקולנוע ילמד לדבר כדי להופיע על מסך הכסף. האחים היו חמישה בתיאטרון, ארבעה עברו לקולנוע (גאמו עבר לניהול הלהקה), ובעצם רק שלושה נחשבים לאחים החשובים: גראוצ'ו, צ'יקו והארפו. האח הרביעי, זיפו, ששיחק תמיד את דמות ה'סטרייט גאי' עבר אחרי "מרק ברווז" לתחום הניהול והפסיק להופיע מול המצלמה. כל אחד משלושת האחים מייצג גישה אחרת ביחס לשפה: הארפו אילם, אך הוא מתקשר דרך פנטומימה ושימוש אנארכי בחפצים. למשל, ב"יום במרוצים" הוא מנסה להסביר לצ'יקו שפיטרו אותו, לשם כך הוא מדליק מצית ומראה לו את הלהבה. צ'יקו מבין: "You’ve been fired!". צ'יקו מוגבל מבחינת שפה, הוא מדבר במבטא איטלקי ומבלבל בין מילים ומשמעותן. גראוצ'ו, לעומת זאת, בעל שליטה מושלמת בשפה, הדיאלוגים שלו כולם משחקי מילים, היפוך משמעות של משפט דרך שינויים קטנים בניסוח, ופיתול השפה עד לרמה האבסורדית ביותר. ב"מרק ברווז" האחים מרקס מציגים עולם ציני, תועלתני, הסובל ממשבר פוליטי, משבר זהות הפרט, משבר בקשרים הרומנטיים, משבר בתקשורת הבין אישית ומשבר תרבותי. זהו עולם קפקאי בו אי אפשר להתקדם, כל צעד קדימה בעצם לוקח אותנו צעד אחורה. אך תפיסת עולם פסימית זו מובעת דרך הומור קיצוני. לא בכדי נחשבים האחים מרקס לצוות הקומיקאים הגדול ביותר בתולדות הקולנוע. הקומדיה שלהם מושלמת מבחינת תזמון. קצב הדיבור, רגעי הסלפסטיק המשומנים וכל רפליקה מתוזמנת באופן מדויק ביותר. הכאוס שנראה על המסך, הוא בעצם תוצאה של תכנון ואימון שלא ניתן לשער. אמנם האחים עבדו עם תסריטאים, אך גראוצ'ו היה מפורסם בכך שדיבר בחיים בצורה מאוד דומה לצורה בה דיבר בסרטים ובהצגות. האחים לא רק ביצעו בצורה מעולה את הבדיחות אלא גם עבדו על כתיבת ושיפור התסריטים. האחים גם היו ידועים בכך שעשו את החיים קשים לבמאים השונים שעבדו אתם. סאם ווד (Sam Wood), במאי "יום במירוצים", התלונן פעם שאי אפשר לביים את גראוצ'ו ושהוא בכלל לא שחקן. האגדה מספרת שהוא הצהיר בקול רם "you can’t make an actor out of clay”. על מה שגראוצ'ו ענה "nor a director out of Wood".   

 בגלל מעורבותם היצירתית הרבה, סרטיהם של האחים מרקס נחשבים ליצירות של "האחים מרקס", ולא של הבמאי שביים אותם או התסריטאים שכתבו אותם. לקראת "מרק ברווז", סרטם האחרון במסגרת החוזה עם פאראמונט, האחים ביקשו לעבוד עם הבמאי ליאו מקקרי. אמנם אנשי קולנוע כגון פיטר בוגדנוביץ' וז'אן רנואר ניסו לתקן את מקומו של מקקרי בהיסטוריה של הקולנוע ולהכתיר אותו כבמאי ייחודי הראוי להתייחסות, אך עד היום מעמדו של מקקרי הוא של יוצר שולי.  הוא מוכר בעיקר בזכות עבודתו המשותפת עם צמד הקומיקאים לורל והרדי (השמן והרזה). מקקרי, שנולד בלוס אנג'לס עוד לפני שהוליווד הוקמה שם, כתב וביים קומדיות מהנות בשנות ה-30 וה-40, היה מועמד מספר פעמים לאוסקר וזכה בו פעמיים על בימוי ופעם אחת על כתיבה.

  אומרים שמקקרי תרם ל"מרק ברווז" את הקטע המפורסם עם המראה, גאג מוכר במסגרת התיאטרון הקומי שצ'אפלין השתמש בו באחד מסרטיו הקצרים המוקדמים. מקקרי, אומרים, אחראי גם לרובד האנטי מלחמתי של הסרט. היו אלה שנים של המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב וז'אנרים חתרניים תפסו מקום גדול בקופות האמריקאיות. הקומדיות של האחים מרקס היו אנרכיסטיות ולעגו לכל החוקים והמוסכמות החברתיות. כש"מרק ברווז" עלה למסכים, הנשיא רוזוולט כבר היה בשילטון והרוח הלאומית נשבה לכיוונים אופטימיים יותר. יתכן שהמסר הציני והחתרני של "מרק ברווז" הוא אחת הסיבות לכך שהקהל לא קיבל את הסרט. אך למרות המסר הניהיליסטי, "מרק ברווז" הוא בעיקר קומדיה מטורפת ומהנה ביותר.

 מעמדם של האחים מרקס רק גדל עם השנים. אנטונין ארטו, תסריטאי, מחזאי ומשורר צרפתי בשנות ה-20 וה-30 כתב עליהם מאמר בו הוא חובק את יצירתם כחלק מהתנועה הסוריאליסטית. האחים מארקס זכו להערצה על ידי אומני אוונגארד אירופים, וליצירותיהם מעמד לא פחות מוערך מאשר יצירותיו של יונסקו, אבי תיאטרון האבסורד. למרות שהסרטים מעט התיישנו, הם עדיין נראים אנרכיסטיים וקיצוניים ולקהל של ימינו, והבדיחות, יותר מ70 שנה מאוחר יותר, עדיין מצחיקות ורעננות.

    כשבאים לצפות בסרט של האחים מרקס התרגום לעברית לא יועיל הרבה. מומלץ להתעלם לגמרי מהכתוביות בעברית, או לצפות בסרט עם תרגום לאנגלית שיעזור לעקוב אחרי המורכבות של המשפטים של גראוצ'ו. בכל צפייה נוספת ניתן לגלות בדיחה חדשה בתוך משפט שנראה בהתחלה שנאמר כדרך אגב, אך הוא מסתיר בתוכו עקיצה, או לגלוג. יש ב"מרק ברווז" קטעים מוזיקליים, אך בשונה מהקטעים המוזיקליים בסרטים שעשו לMGM, ב"מרק ברווז" קטעי השירה אינם מהווים אתנחתא קטנה, אלא להפך, הם קיצוניים ואבסורדים לא פחות מיתר הסרט. את קטעי השירה, שמקורם מהצגות הוודוויל, צריך להבין בסרט זה כסטירה, ולא כניסיון לענג את הקהל בקטע של שירה.

 

המלצות צפייה נוספות:

 - סרטים של האחים מרקס:

מתוך הרפרטואר הענק של האחים מרקס מומלץ לצפות ב"לילה באופרה", סרטם הראשון בMGM שלאורך שנים נחשב לסרט הטוב ביותר שעשו. "נוצות סוס", סרט סאטירי על מוסד האוניברסיטה מתקופת פאראמונט. ו"MONKEY BUSINESS", אחד הסרטים המצחיקים ביותר של צוות האחים.

 

- סרטים מז'אנרים חתרניים מתחילת שנות ה-30:

מומלץ מאוד לצפות בסרטי פשע וסרטי אימה של תחילת שנות ה-30. סרטים שנתנו ביטוי לפחדים החברתיים מפני התמוטטות החברה, הכלכלה והתרבות. שנות ה-30 סימנו את עלייתם של המשטרים הפשיסטים ברחבי העולם, והפחדים מפני הלא ידוע והתמוטטות הערכים הדמוקרטיים קיבלו ייצוג בז'אנרים אלה.

א. "פני צלקת", של הווארד הוקס, הוא סרט הפשע המשפיע והמפורסם ביותר בתולדות הקולנוע עד 1972 כשיצא "הסנדק". הסרט מציג את כל מאפייני הז'אנר ויש לו עוצמה רגשית רבה ואווירה מהפנטת.

ב. "פרנקנשטיין" ו"כלתו של פרנקנשטיין", של ג'יימס והייל. "כלתו..." הוא יצירה פוסט-מודרניסטית שנעשתה 40 שנה לפני שמישהו דיבר על פוסט-מודרניזם. מדובר באחד הסרטים המצוטטים ביותר בקולנוע בשנתיים האחרונות. העיסוק בזר ובמפלצת כיצור שזקוק לאהבה, לחום ולהיות מקובל בחברה הוא אחד הנושאים שמעסיקים את הסרט. והייל הצליח לביים יצירה רגישה, מצחיקה ומאיימת בו זמנית, עם הרבה כנות ומודעות עצמית. מומלץ לצפות גם ב"אלים ומפלצות" סרט יפהפה מ-1998, העוסק בימים האחרונים בחייו של והייל.

ג. "פריקס", של טוד בראונינג. אחד הבמאים המוכשרים בתקופת הקולנוע האילם עשה סרט זה, על נכים בקרקס שנראים כמו מפלצות, אך בעצם המפלצות האמיתיות הם לא אלה שנכים פיזית, אלא נפשית.

 

- מסרטיו של ליאו מקקרי:

The Awful Truth, קומדיה רומנטית עם קרי גראנט.

An Affair to Remember, מ1957, דרמה רומנטית עם קרי גראנט.

כתב: פבלו אוטין

Comments