אניית הקרב פוטיומקין

סרגיי אייזנשטיין, 1925, ברה"מ

יתכן שהאירוניה הגדולה ביותר בקשר ל"אניית הקרב פוטיומקין" היא שיצירה שכוונתה המקורית הייתה לתת ביטוי לעקרונות המהפכה המרקסיסטית-לניניסטית וללמד אותם לקהל הרחב, בסופו של דבר הפכה לבסיס והשראה למה שהיום אנחנו מכירים כ-MTV: וידיאו-קליפים ובעיקר סרטי פרסומת. אך עובדה זו אינה באמת מפתיעה, הרי "פוטיומקין", בסופו של דבר, הינו סרט פרופגנדה סובייטי. לכבוד מלות 20 שנה למרד על אניית ה"פוטיימקין"- שעל פי לנין היה הפעם הראשונה בה הצבא הצטרף לפרולטריון כנגד הצאר- המפלגה הקומוניסטית הזמינה סרט מאייזנשטיין. עד אז היה אייזנשטיין מוכר בעיקר בשל עבודתו בתיאטרון ובזכות סרט מוצלח בשם "השביתה". "פוטיומקין" הוא מעין סרט היסטורי. הסרט מתאר מרד של מלחים על אניית קרב. לאחר שהמלחים משתלטים על האנייה, הם מתגייסים לעזרת תושבי אודסה אשר צבא הצאר מדכא באלימות את הפגנתם כנגד התנאים הקשים בהם הם שרויים. לעומת הסרטים ההיסטוריים והפוליטיים שאנחנו רגילים לראות היום, אייזנשטיין לא מעוניין בלספר סיפור פרטי, אישי, על רקע אירועים היסטוריים. אין ב"פוטיומקין" את הגורם המתווך של הסיפור האישי שעוזר להעביר את המסר הפוליטי. אייזנשטיין מציג לנו ארכטיפים, אנשים או קבוצות של אנשים שמייצגים מושגים. האנשים בסרט הם בעצם מושגים בתנועה, דימויים ויזואליים המסוגלים ליצור רגש והבנה אינטלקטואלית אצל הצופה. אייזנשטיין אינו מציע לנו דמות תלת-ממדית עם רקע פסיכולוגי אלא ייצוגים של "סטודנט", "אם", "חייל", "איכר", "מלח". טכניקה זו יוצרת רגש אצל הצופה באופן שונה ממה שאנחנו רגילים אליו בקולנוע. הצופה לא מתרגש מהדרמה האישית של הדמות הספציפית, אלא מהתנועה שהיא מייצגת במערך הכללי של הדמויות, ומהתנועה האסתטית והדיאלקטית שהקבוצות השונות יוצרות אחת מול השנייה. הכוח של הסרט נובע בעיקר מתורת העריכה הבאה לידי יישום בו. אייזנשטיין, שגילה עניין גם בתיאוריה של הקולנוע, השאיר מאחוריו מספר גדול של כתבים בהם הוא מנסח את תפיסותיו האסטתיות. ב"פוטיומקין" היישום המעשי של תיאוריות אלו (שנוסחו רק שנים מאוחר יותר) מגיע לשיאו.

 עריכתו זכתה לכינויים רבים; עריכה דיאלקטית, עריכה של אטרקציות, עריכה של ניגודים, עריכה אורגנית, עריכה אסוציאטיבית. אייזנשטיין האמין שבאמצעות העריכה הוא יכול ליצור אצל הצופה הן התרגשות והן הבנה של מושגים חדשים. הוא ראה את הקולנוע כשפה ואת העריכה ככלי הביטוי המרכזי שלה. העריכה אינה משועבדת להתפתחות העלילתית או הפסיכולוגית, אלא להתפתחות רגשית, קצבית ואינטלקטואלית. הסצנה במדרגות אודסה היא אחת המפורסמות ומצוטטות ביותר בהיסטוריה ("הבלתי משוחדים", "כנופיות ניו יורק", "האקדח מת מצחוק"). הסצנה נחשבת לנקודת ציון בתולדות הקולנוע מכיוון שהיא הגדירה כללים מאוד אפקטיביים לשימוש בעריכה. המתח בסצינה נוצר מהשוני בין שוט אחד לזה הבא אחריו. אייזנשטיין הבין שמה שיוצר את אפקט התנועה בקולנוע אינו העובדה שכל פריים דומה לקודמו אלא שכל פריים שונה מקודמו. ההבדלים בין השוטים צריכים לבוא לידי ביטוי בעריכה והם יכולים לשמש ליצירת מתח, רגש וניצוץ שכלי. ב"מדרגות אודסה" נוצרים ניגודים בין ההעמדה של השוטים, הגודל של השוטים, הזווית של השוטים, כיוון זרימת התנועה, אופי התנועה וכו'. כל שוט נבדל מקודמו ויוצר את הקצב, המתח ובסופו של דבר גם את הרעיונות המופשטים. אייזנשטיין הבין שסרט הוא כמו אורגניזם וכל שוט הוא כמו תא בתוך האורגניזם הזה. כל תא צריך לתת ביטוי לאורגניזם כולו, וכל התאים יחד יוצרים כלל שהוא גדול מחלקיו. לכן "פוטיומקין" מחולק ל-5 פרקים, ובכל פרק יש את אותו סוג של התפתחות. אייזנשטיין השתמש בדימויים שהיום עלולים להיראות מעט מיושנים או בנליים, אך צריך לקחת בחשבון שהוא רצה שהקהל יעקוב אחרי הרעיונות שהוא מביע ויבין את המסר בצורה ברורה. סרטיו הם הניסויים הראשונים בתפיסה קולנועית שכזו, ובסופו של דבר צריך לזכור שעם כל זאת, "פוטיומקין" הוא סוג של סרט תעמולה שהוזמן על ידי השלטון ולכן הוא ישיר במסריו במכוון. הכתוביות (Inter-titles) אינן מוסרות דיאלוגים מורכבים, אלא סיסמאות תעמולתיות. מטרתן היא לתאר בקצרה את העלילה ולהלהיב את הצופה. סימני קריאה מלווים משפטים כגון "קץ למדכאים!". האפקטיביות של הסרט גרמה לו לסבול מצנזורה בארצות שונות. הממשלות חשדו שכוח השכנוע של הסרט חזק עד כדי כך שהוא עלול לגרום לאנשים לצאת לרחובות להפגין ולמרוד. בסופו של דבר העוצמה האסתטית של הסרט והשמועה כי מדובר בסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם, עזרו ל"פוטיומקין" לזכות בהקרנות מסחריות ברחבי העולם ובהצלחה רבה. ברית המועצות חגגה את תופעת "פוטיומקין" כניצחון של השיטה הקומוניסטית על השיטה הקפיטליסטית. 

   למרות שהיום, אחרי כמעט שמונים שנה לצאתו של הסרט, חלק גדול מהצופים עדיין חווים את "פוטיומקין" כיצירה מהנה ועוצמתית, יתכן שחלק לא יצליחו להתחבר ליצירה הזאת המציגה אסטרטגיה סיפורית שונה ממה שאנו רגילים לו היום. מאידך, אי אפשר שלא להתרשם מהיכולת הוירטואוזית של אייזנשטיין. רצף התמונות המהיר והבלתי פוסק הוא למעשה תוצר של עריכה מחושבת עד לפרט האחרון, חשיבה קומפוזיציונית ומוזיקלית מורכבת, אינטלקטואלית ורגשית בו זמנית. כדאי לקחת בחשבון שבזמנו לא היו קיימות מערכות עריכה דיגיטליות והעבודה על שולחן העריכה הייתה מאוד מסובכת. ב 1925, השגת רמה כזאת של דיוק בעריכת הרצף הקצבי המסחרר, היוותה סיבה יותר ממספקת להערצת הסרט. קולנוענים הבינו שהקולנוע הגיע לרמות חדשות של מורכבות. אייזנשטיין פתח דלתות חדשות לשפה הקולנועית, שפה שהיום ניתן למצוא בסרטי פעולה כמו "ארמגדון" או "זהות במלכודת" וסרטי פרסומת שונים. אם היום פרסומאים יודעים שכשמראים לך בקבוק שתייה ולאחר מכן בחורה בביקיני או גבר שרירן, הצופה יקשר בין שני הדימויים באופן אסוציאטיבי, זה בגלל שלפני שמונים שנה אייזנשטיין חלם להפוך את הקולנוע לשפה אוניברסלית, עוצמתית, ורבת השראה. 

 

צפיות אחרות מומלצות:

1. כדאי מאוד להיחשף לסרטיו המדברים של אייזנשטיין. יצירות כמו "אלכסנדר נייבסקי", או "איוון האיום". סרטיו של אייזנשטיין כל כך מעניינים מבחינת העריכה שלהם וכל כך פורמליסטים שהם תמיד משמשים כעצה טובה לעורך או לבמאי כשהם צריכים למצוא פתרון בהצגת סצנה. ניתוח העריכה והקצב של אייזנשטיין והבנת השימוש בקומפוזיציות ושילובן עם פס-הקול יכולים להוות בית ספר למבע קולנועי לתכנון כל סוג של סצנה; מסצנת קרב ענקית, ועד לדרמה אינטימית שמצולמת בחדר. אייזנשטיין מציע דרכים אפקטיביות ליצור רגש בסרט שניתן לשאוב מהן השראה ולהשתמש בהן בכיוונים חדשים.

2. בכדי להשלים את תמונת התקופה בה אייזנשטין פעל, כדאי לצפות בסרטים: "האם" של ו. פודובקיו ו"האיש עם מצלמת הקולנוע" של דז'יגה ורטוב, שני סרטים מרכזיים להתפתחותו של קולנוע האילם ולשימוש בעריכה.

 

כתב : פבלו אוטין


Ċ
Tommy Hamer,
22 באוג׳ 2011, 15:38
Comments