חרקירי- מסאקי קובאיאשי, יפן 130 דק'.

דמות הסמוראי מהווה נדבך מרכזי בסרטי ג'ידאי-גקי (Jidaigeki), הסרטים היפנים שעוסקים בעבר. הכוונה ב"עבר" היא לתקופה הפיאודלית שנמשכה כ-1000 שנים והגיעה לסיומה לקראת סוף המאה ה- 19. בתקופה זו יפן נשלטה ע"י משפחות אצולה, והונהגה ע" השוגון שריכז בידיו את הכוח הצבאי. מרבית סרטי הג'ידאי-גקי התמקדו בשלהי התקופה הפיאודלית – עידן אדו (1603 – 1868), התקופה שבסופה התחוללה רסטורציית מייג'י, אשר השיבה של הקיסר לעמדת השליטה.

כמו ז'אנר המערבון בקולנוע האמריקאי, גם עיסוקו של ז'אנר סרטי הסמוראים בעבר היווה מכשיר תרבותי שבאמצעותו ניתן היה לבחון את ההווה. הוא נולד מחדש בשנות ה- 50, עם סיום הכיבוש של יפן על ידי בעלות הברית (1952) אשר הגבילו את סוגי הסרטים שנעשו ביפן. השפעתו העצומה של שבעת הסמוראים (1954) ניכרת על לידה מחדש זו. הוא הפך לז'אנר שבאמצעותו ניתן לבחון את הקשר בין הערכים המסורתיים והלקחים שצריך להפיק אודות ערכים אלו בעולם המודרני שלאחר המלחמה.

כמו קורוסאווה, גם סרטיו של קוביאשי נבעו מתפיסה מוסרית הומניסטית המעמידה במרכזה את חשיבותו של האדם הבודד. רעיון כלל לא מובן מאליו במדינה הנשלטת ע"י מסורת של הכפפה מוחלטת לצרכיו של הבכיר ממך והתביעה לאבד כל סממן של אינדיווידואליות.  אך יש הבדל משמעותי בין שני הבימאים. בעוד קורוסאווה שאף ליצור מיזוג בין הומניזם והערכים המסורתיים של הבושידו (קוד הכבוד האבירי של הסמוראים), קוביאשי עוסק בהתנגשות בין הומניזם והערכים האוטוריטטיביים מהעידן הפיאודלי (ובכללם אלו הנגזרים מקוד הבושידו).

ישנם דגשים שונים בז'אנר סרטי הסמוראים לאחר מלחמת העולם השניה. חארקירי הוא דוגמה מושלמת לאלו המפגינים עמדה "אנטי-פיאודלית". סרטים אלו בוימו ע"י אנשים שהיו בני נוער או חיילים זוטרים בזמן מלחמת העולם השניה, והתנסויותיהם גרמו להם לפתח ביקורת חריפה כנגד המנטאליות של החינוך הלאומני היפני שהוביל אליה. לא רק שהערכים הפיאודליים היו בשורש לאומנות זו, אלא שהם המשיכו להיות נוכחים גם לאחר תבוסת יפן. הקפיטליזם של תאגידי ענק יפנים ירש, החל משנות ה- 50, את מסגרת השליטה האוטוריטטיבית של בתי האצולה. גיבורי סרטים אלו, האינדיווידואליים היוצאים כנגד ממסדים פיאודליים בתקופת אדו, אפשרו לבימאים כמו קובאיאשי לנסח ביקורת פוליטית חריפה אך עקיפה על ההכפפה לסמכות בהווה.

כל אחד מ- 20 סרטיו של קובאיאשי מ- Thick-Walled Room (1953) עד The Empty Table (1985) מאופיין ע"י עמדה דומה של התנגדות למסורת ולמקור הסמכות. קובאיאשי (יליד 1916) גויס לצבא היפני בתחילת 1942, ולמרות שהוצע לו להפוך לקצין הוא התעקש להמשיך לשרת, לסבול ולהסתכן כטוראי כדי לא להשתייך למעמד שאחראי על הכניסה למלחמה שאותה הגדיר "פסגת הרוע האנושי".

חוויותיו מתקופת המלחמה השפיעו על עיבוד הרומן בעל ששת הכרכים המצב האנושי (מאת ג'ונפי גומיקאווה), לטרילוגיה הנושאת שם זה (1959-61). יצירת מופת העוקבת אחד מעלליו של פציפיסט יפני המנסה לשרוד מוסרית ופיזית את מלחמת העולם השניה.

חרקירי חוזר ל- 1630, תחילת העידן שבסופו, 250 שנה מאוחר יותר, תקרוס המערכת הפיאודלית. דימוי השריון הריק הפותח את הסרט (והחוזר במהלכו) רומז על המימד הפטישיסטי של הסמכות, ומהווה רמז המובן היטב לצופים היפנים בהווה בו הסרט נעשה. 

חראקירי נכתב בשיתוף פעולה עם התסריטאי החשוב ביותר של הז'אנר - שינובי האשימוטו – התסריטאי של רשומון (1950), שבעת הסמוראים ומי שיהיה אחראי, בין השאר, לעוד יצירת מופת  של קובאיאשי בז'אנר - מרד הסמוראים (1967).

גיבור הסרט מגולם ע"י טטסויה נאקאדי, השחקן המוכר ביותר אחרי טושירו מיפונה, מי שהופיע גם בטרילוגיית "המצב האנושי" ויהיה זכור בתפקידי המופת שביצע באפוסים הגדולים של קורוסאווה בשנות ה- 80 קגאמושה (1980) וראן (1985). דמותו בסרט כאב אוהב ודואג וכלוחם נחוש, שני מימדים שאינם מבטלים זה את זה, מהווה אלטרנטיבה נוקבת לדורסנותם האכזרית של המוסדות הפיאודליים.

סרטים מומלצים נוספים:

טרילוגיית המצב האנושי The Human Condition (1959-61) 

מרד הסמוראים Samurai Rebellion (1967) – יצירת הפחותה רק במעט מ"חראקירי". מאבקו של סמוראי בראש בית אצולה שהשפיל אותו ואת משפחתו.  בכיכובו של טושירו מיפונה.

The Sword of Doom (1966) של קיהאצ'י אוקאמוטו – טטסויה נקדאי כסמוראי פסיכוטי. משחק וסגנון אקספרסיבי מדהים.

מאת: ארז דבורה

 

Comments