ברזיל -טרי גיליאם ,ארה"ב - 138 דק'

מה קורה כאשר ההיגיון המסויט של המשפט של פרנץ קפקא, הדיסטופיה (אנטי-אוטופיה) 1984 של ג'ורג אורוול והומור הנונסנס של מונטי פייטון נפגשים?

בחינתם הביקורתית של אורוול וקפקא את העולם המודרני אפשרה לנו להבין את התנהלותה של הדיקטטורה המודרנית והדה הומניזציה אותה היא מבצעת: המנגנונים הבירוקראטיים הסבוכים שממיינים את התושבים, מפקחים עליהם ומנתבים אותם בהתאם לצרכי המדינה. תהליכים שבסופם המכונה הגדולה מחסלת את האדם שהפך לסרח עודף. אלו נושאים כבדי משקל שאינם מזמינים התייחסות סאטירית, אך באמצע שנות ה- 80 מעמדה של פוסט-מודרניסט כמו גיליאם, גם הטוטליטריזם המודרני הוא לא ביקורת כלפי ממשות פוליטית אלא משחק המשלב ז'אנרים כמו סרט אבירים, מדע בדיוני, סרט חג מולד ומיוזיקל. 

בשנת 1969 הצטרף גיליאם (אמריקאי במוצאו) כאנימטור לסדרת הטלוויזיה המהפכנית הקרקס המעופף של מוטי פייתון (נמשכה עד 1974). האנימציה שהושתתה על קולאז'ים של ציורים ותמונות הכילה מאפיינים שימשיכו לעבודתו כבימאי: ריבוי פריטים בשכבות רבות – רובם "ריאליסטים" אך חיבורם, שילובם, עיוותם, הפך אותם לסוריאליזם צרוף. הפרה של מסגרת סיפורית –  מעבר בין קווים סיפוריים, שבירה "שרירותית" של סיפור באמצע. הומור רווי אלימות מגוחכת והפרשות גופניות.  

עם סיום הסדרה, הוא החל לעבור לצד השני של המצלמה כבימאי שותף ב-גביע הקדוש (1974) ומשם לביים בעצמו ב- 1977 (ג'אברווקי). ההומור האבסורדי של פייתון, המושתת על דה-קונסטרוקציה של מרכיבי היסוד בסקצ'ים אותם ביצעו (מסגרת הקטע, הפואנטה, האינטראקציה הלשונית בין הדוברים, הגלישה המתמדת לנוננסנס וכו') המשיך להשפיע על עבודותיו של גיליאם, אך לכך נוסף אלמנט של הרפתקנות רומנטית. מהאבסורדי והסאטירי גיליאם מחפש תמיד את הדרך להמריא מעלה (ולכך יש ביטוי וויזואלי ישיר בחלק מסרטיו – בעיקר ב-ברזיל) לעבר התעלות הרואית וגאולה של גיבוריו.

הנושא המרכזי, ממנו נגזרים שלל הנושאים שבהם עוסק הקולנוע של גיליאם, היא העיסוק בכוחו של הדמיון כדבר המסוגל לרומם את האדם.  מנקודת מוצא זו נגזר המתח בין ילדות לבגרות, בין עולם מסורתי לעולם המודרני, בין הטבע והטכנולוגיה, החופש והדיכוי, המוגבלות של המציאות מול החופש האינסופי של הגיבור-היוצר הלוקח על עצמו את משימת הבריאה של מציאויות חדשות.

הגיבור בסרטיו המוקדמים של גיליאם מצוי במסע הרפתקאות (קווסט), ולא במקרה כמה מסרטיו אלו מכילים התייחסויות לאגדות הגביע הקדוש. הגיבור כאביר משוגע (פישר קינג) או מספר בדאי (הרפתקאות הברון מינכהאוזן). ב"ברזיל" הוא אביר בחלומותיו, המשתמש בדמיונו בכדי להמריא מעבר לגבולות העולם הבירוקראטי. האמצעי היחידי שאולי יאפשר בריחה מעולם זה.  

העולם הבירוקראטי מאופיין ע"י טכנולוגיה אלטרנטיבית, טכנולוגיית רטרו משוכללת המחברת באופן בלתי סביר בין הישן והחדש – דפוסים סגנוניים המנותקים מהמקום והזמן שבו התפתחו באופן "אורגני" בהיסטוריה המוכרת לנו. שילוב המזכיר באנכרוניזם האלטרנטיבי את סגנון הסטימפאנק Steampunk)) שהופך לרווח יותר ויותר במדע הבדיוני בקולנוע העכשווי.

ברזיל מצוי בדיאלוג מתמיד עם התמודדויות קודמות של הקולנוע עם העולם המודרני: האסתטיקה הפשיסטית של מטרופוליס של לאנג, פרודיה על סיקוונס מדרגות אודסה מאונית הקרב פוטיומקין, ציטוטים מפלייטיים של טאטי, או קריאת תיגר על הסוף המקורי של בלייד ראנר של רידלי סקוט.    

גם מעשה היצירה של גיליאם הוא אקט של מרידה רומנטית מול רצף אינסופי של תקלות ומכשולים, של הטבע ומעשה ידי אדם. ברזיל היה סרט שכמעט וחוסל ע"י אולפני יוניברסל שרצו לקצר, לפשט ולשנות את סופו.  אני ממליץ לצפות בהוצאת קריטריון של "ברזיל" המכילה מלבד הסרט המלא, סרט תיעודי על העימות בין גיליאם לאולפן, ואת הגרסא המכונה בלעג "האהבה מנצחת הכל" שהיא גרסא המקוצצת ל- 94 דק' (למעלה מ- 40 דק' קוצצו). הצפייה בגרסא עלובה זו היא שיעור מאלף על כישלונה של חבורת בירוקרטים עלובים לכבול את הדמיון החופשי והמתפרץ של גיליאם.  

סרטים מומלצים נוספים:

הרפתקאות הברון מינכהאוזן The Adventures of Baron Munchausen (1988) – פנטזיה מרהיבה ועשירה בדמיון בה הברון מנסה לגאול את הדמיון מהשחתה של ראשית העולם המודרני.

12 הקופים 12 Monkeys (1995) – מותחן מד"ב פרה/פוסט-אפוקליפטי מבוסס על שתי יצירות מופת: המזח (1962) של כריס מארקר ו-ורטיגו (1958) של היצ'קוק.

Southland Tales (2006) - פרויקט שאפתני, שלא לומר יומרני, של ריצ'ארד קלי (דוני דארקו) המנסה להיות ברזיל מעודכן למאה ה- 21 ולעידן שלאחר ה- 11.9. 

מאת: ארז דבורה

 

Comments