התפוז המכאני - סטנלי קובריק, בריטניה 134 דק'

אחד הסרטים השנויים ביותר במחלוקת בתולדות הקולנוע, החל מהמבקרים בני זמנו שנחלקו בין המעריצים לאלו, כמו פאולין קייל, שטענו כי הוא מתחנף לבריונים שבקהל.

ההכרה בגדולתו של הסרט נובעת מהיכולת לנתח מקרוב את האופן המדויק בו קובריק משתמש באמצעי המבע הקולנועים בכדי ליצור מניפולציות רגשיות על הצופים, ובכך לעורר קונפליקט מוסרי. החוויה המטלטלת של הסרט, כשאנו מבינים את מקורה, היא ביטוי לקולנוע פילוסופי בדרגתו הגבוהה ביותר.  

זהו עיבוד לספרו הידוע של של אנטוני ברג'ס (1962), שנכתב בעקבות אונס אשתו  ע"י חיילים שיכורים. לא הספר, ולא הסרט נוקטים עמדה פשוטה כלפי מקור האלימות ומשמעותה. "תפוז מכאני" הוא אקסימורון של אורגני ומכאני. בשפה המלאית "אורנג" הוא אדם (כמו "אורנג אוטן" – קוף אדם). הרעיון של אדם מכאני מתקשר כמובן ל"טיפול לודביקו", ההתניה הביהביוריסטית אותה עובר אלכס במהלך הסרט, ואשר שוללת ממנו הן את היכולת להפעיל אלימות פיזית או מינית, ומכך שגם את היכולת לבצע הכרעה מוסרית לגבי הדרך בה יבחר לפעול – לטוב או לרע.

האם בכך מצבו טוב או רע יותר? מה גרוע ממה – האלימות של היחיד או זו המופעלת ע"י ולמען צרכי הממסד? באיזו מידה הצופים, המתיימרים להיות נקיים מרבב, רשאים להשליך את האבן הראשונה? 

ספרו של ברג'ס ידוע בשימוש אותו הוא עושה ב"נסדאט" עיוות של אנגלית באמצעות מילים המגיעות מהשפות הסלאוויות (למרות שזה לא מוזכר בסרט, זהו עולם בו הצד של בריטניה הפסיד במלחמה הקרה) בתוספת סלנג הנושא משמעות אירונית וסדיסטית. סיגריות = cancers, סקס = The Old In-out, חראשו ("טוב" ברוסית) המצלול שלו דומה ל-  Horror-show 

האתגר בקולנוע הוא לתת ביטוי למימד המטפורי בשפה למגולם בנראה. להפוך את "מופעי האימים" של אלכס, לפעולות המבטאות יצירתיות, אושר וחופש של המתעלל ובכך לעורר בנו, בעל כורחנו, תחושת הזדהות וקרבה לתוקפן. הזעזוע מהאלימות רב יותר כי איננו יכולים להתנכר לקסמה באופן מוחלט.  

יש לזכור כי הרגע התרבותי בו נעשה הסרט הוא לאחר עשור בו הדור הצעיר מורד, תהליך המגיע לשיאו במרד הסטודנטים של מאי 68. בקולנוע הבריטי יצירה כמו If… (1968) של לינדסי אנדרסון מסתיימת בסצנה בה תלמידים בבית ספר פרטי באנגליה יוצאים למרד במוסד כשהם יורים בנשק חם. השחקן שגילם את הגיבור של סרט זה היה מלקולם מקדואל בתפקידו הקולנועי הראשון, וזהו המשך טבעי לעבור לדמותו של אלכס – גיבור תפוז מכאני.     

הסרט היווה שלב נוסף ומשמעותי בתהליך בו נפרצו המגבלות על רמת האלימות הקיצונית שניתן להציג בקולנוע. לאחר בוני וקלייד (1967) של ארתור פן, ו-חבורה הפראים (1969) של סם פקינפה, קובריק הולך צעד נוסף קדימה. אינדיקציה לכך שהזמנים השתנו: חרף אלימותו הקיצונית של הסרט (שזיכתה אותו בדירוג X) הוא זכה למועמדויות לאוסקר על תסריט, עריכה, בימוי וסרט.     

שני סרטיו הקודמים של קובריק ד"ר סטריינגלאב (1964), ו- 2001: אודיסיאה בחלל מהווים סוג של טרילוגיה יחד עם תפוז מכאני.  בשלושתם יש ההתנגשות בין המדע (או היכולת הטכנולוגית) והמוסר (או הפוליטיקה) – בהקשר של אובדן האדם (סטריינלאב) מטמורפוזה שלו למשהו אחר (2001) או שני הדברים יחד (תפוז) – חיסול והתעללות אישית, ומנגד המכאניזציה הממסדית שלו.  

אך לא רק אלכס הופך לאובייקט למניפולציה, במידה רבה זה גם מה שקורה לצופה. הוא שמוכנס ומטופל ע"י המנגנון המכאני הקולנועי, זה הפועל על הצופה הכלוא בכסא אולם הקולנוע, בדומה לטיפול שאלכס יעבור. בהקשר זה חשוב לשם לב למוטיב העין הדומיננטי החל משוט הפתיחה של הסרט בו אלכס שובר את הקיר הרביעי ומביט במבט מתריס על הצופים, רגע לפני שהוא משיק עימנו כוס של "חלב פלוס", והופך אותנו בכך, מבלי שנבין זאת בשלב זה, לשותפים לדרך הנפשעת אליה הוא עומד לצאת. חזרת מוטיב העין והיפוכו לאורך הסרט היא, במידה רבה, הסיפור של המניפולציות והעמדות השונות והמתהפכות של הכוח המוצגות בסרט כשהצופים נוטלים בהם חלק יחד עם אלכס או כנגדו.

כל אמצעי המבע פועלים בסרט זה בדרכים יוצאות דופן ומבריקות בחדשנותם, אך לציון מיוחד ראוי השימוש במוזיקה – בין אם זה השימוש החוזר בגרסאות שונות ב"תשיעית של בטהובן", יצירה שערכיה מנוגדים באופן אירוני לזיהויה עם אלכס והופעתה בזמן הטיפול. והן המוזיקה האלקטרונית של וונדי קרלוס (לשעבר וולטר), שמהווה מרכיב הכרחי בגילום הדה-הומניזציה של העולם בו אלכס פועל.    

המלצות לסרטים נוספים:

כל סרטי סטנלי קובריק. אבל במיוחד  -

2001: אודיסיאה בחלל (1968) שהגדיר מחדש את המדע הבדיוני ואת אפשרויותיו של הקולנוע.

בארי לינדון (1975) – עיבוד מזהיר לרומן היסטורי על עלייתו ונפילתו של אופורטוניסט.

הניצוץ (1980) נחשב ע"י מבקרים רבים לגדול סרטי האימה.

מאת: ארז דבורה

Comments