תיכון – פרדריק וויזמן (1968)High School - Fredrick Wiseman

יצירתו הגדולה של פרדריק וויזמן "תיכון" נפתחת בשוטים המתארים את פרבריה העגמומיים משהו של העיר פילדלפיה לפני שאנחנו מגיעים לתיכון "צפון-מזרח פילדלפיה" עצמו. וויזמן מאותת לנו שאנו עומדים בפתחה של חקירה, בלוקיישן אחד, במוסד אחד, חקירה שתבחן את מערכת החינוך האמריקאית בשלהי שנות הששים ואת האופן בו היא מתבנתת את בני הנוער (הלבנים ברובם המכריע) לקראת המשך חייהם כאזרחים אמריקאים מן השורה. מרגע ההגעה אל התיכון ועד לסיום החטוף של הסרט, אנחנו נימצא במעין "יום בחיי" התיכון, על הפעילויות השונות המתרחשות בו;  רצף  בלתי נלאה של סצינות קצרות ודינמיות המשרטטות את מערכות היחסים שבין צוות המורים לתלמידים בחללן של כיתות לימוד שונות, באודיטוריום ובמגרש הספורט.  

אין גיבורים במובן המקובל בסרט. הלוקיישן הוא הגיבור. ב"תיכון"  נשקיף על המתרחש בביה"ס מעמדת המצלמה המזוהה עם וויזמן יותר מכל יוצר קולנועי אחר והמכונה: "זבוב על הקיר"; הכוונה היא לקולנוע המושתת אך ורק על צילום מתבונן וסאונד (כמעט תמיד) דיאגטי בלבד, שכביכול אינו מדריך אותנו, אף פעם לא מתערב במהלך ההתרחשויות שלפני המצלמה או שואל שאלות  את מושאי הצילום, ולמותר לציין שגם לא מלווה סרט בקריינות. אנחנו נתבונן במהלך השיעורים השונים, שעורי אנגלית, ספורט, אזרחות וחינוך מיני, כשבכולם מצטיירת תמונה דומה: המורים מלמדים, כלומר מדברים, בעוד התלמידים מקשיבים, בפנים חתומות בד"כ, חלקם מנמנמים בשורות האחוריות. זהו מהלך חד-סיטרי מכוון: המילים בסרט כמעט תמיד נמצאות בחזקת האוטוריטה הפדגוגית. אם זה בעת שעור אנגלית בו התלמידים מקשיבים למורה המלמדת שיר פופ ואח"כ לשיר עצמו המושמע באמצעות טייפ סלילים, אם זה בעת בהרצאה על הגלולה ויחסי מין לפני חתונה (שהם כמובן לא מומלצים בעליל) או אם ההתרחשות היא נזיפה בתלמידה שהגיעה לבית הספר בחצאית מיני קצרה מדי או הענשה של תלמידים בעת דיון בעבירות משמעת – הסטטוס קוו נשמר: המורים מדברים, מביצים תורה ודרך ארץ לשיטתם, מעמידים עוד דור קונפורמי תוצר מערכת חינוך שמרנית ואילו התלמידים מקשיבים (אך האם באמת שומעים?). לא בכדי מתעכבת המצלמה על שלט התלוי במסדרון ביה"ס: "Words Are Like Parachutes — They Only Function When They Are Open". כל זאת יקרה בסגנון הייחודי של וויזמן, בסצינות מתבוננות, סוקרות שוב ושוב את פני הדמויות, לפרטי פרטים, בשחור לבן גרעיני משהו, באופן לא מסוגנן כביכול הכולל תנועות זום לא קיצוניות ושינויי פוקוס לא אלגנטיים, המייצר הזרה כלפי המיקרוקוסמוס הקרוי תיכון אמריקאי טיפוסי. ב"תיכון" כמו בכל סרטיו, מנטרל וויזמן את נוכחות היוצר לכדי מינימום אפשרי וכל מה שנותר לנו הוא להתבונן. קולנוע כאקט טהור של התבוננות והקשבה.

סצינות רבות בסרט מתארות את דיכוי המחשבה העצמאית והאינדיווידואליזם של התלמידים.  במרכזיות שבהן עולבת מורה בתלמידותיה השמנות בעת הכנה למופע אופנה ומלמדת אותן "כיצד נערות צריכות לזוז", מורה קשוח ולא אמפתי נוזף בחוסר סבלנות בתלמידים שעברו עבירות משמעת ובאופן כללי המצלמה מיטיבה להתמקד בהבעות הפנים הבוטחות של המורים מול המבט החלול והפנים החתומות של התלמידים, שנראים לעיתים כ"מודלים" ברסוניים. לא מפתיע לכן, ש"תיכון" עורר התנגדות רבה בקרב אנשי חינוך בפילדלפיה (ואף נפסל במשך שנים רבות להקרנה בפילדלפיה) אך נחשב היום לאחד הסרטים החשובים ביותר שביטאו ברגע האמת את הבלבול והשמרנות שאיפיינה את אמריקה בשלהי שנות השישים, כשברקע נשמעים הדי המהפכה המיני, ילדי הפרחים, רצח מרטין לותר קינג שיעצבו מחדש את האומה האמריקאית.

"תיכון"  הוא מופת לעשייה הווייזמנית הבלתי מתפשרת, המתמקדת בלוקיישן אחד, במוסד אחד, בדרך כלל במוסד אמריקאי מרכזי (בסרטים אחרים מומלצים ביותר היו אלה: "בית חולים" (1970), בסיס צבאי ב"טילים" (1987), מוסד לחלוי נפש ב"טיטיקוט פוליז" (1968), סרטו הראשון ומאוחר יותר בקריירה שלו אף ה"קומדי פרנסז" בפריז (1996 ) ובוחרת לשהות בה זמן משמעותי, זמן מספיק בכדי שהיוצר יזהה אט אט את גיבוריו הפוטנציאיליים ויימצא במקום כשהם יחזרו אליו.

פרדריק וויזמן וויזמן היה ונותר הטהרן מכל יוצרי "הקולנוע הישיר". בשונה מרוב חבריו ב"קולנוע הישיר" האמריקאי (הצפון אמריקאי למעשה, כיון שגם בקנדה פעלו קולנוענים חשובים בסגנון זה) זה שהתפתח במהלך שנות השישים והגיע לשיאו בעשור שלאחריו, הוא לא החל לביים לאחר תקופת חניכות משמעותית בטלוויזיה (בעיקר בחסות אבי הסגנון, רוברט דרו) אלא הפך קולנוען באופן אוטודידקטי. וויזמן הוא עו"ד מוסמך, שהתאהב בעשייה הקולנועית והפך אותה למקצוע, לדרך חיים. בבואו לבחור את מושא סרטיו, הוא יוצא לתחקיר ממושך ולאחר שנבחר הלוקיישן לסרט, הוא מגיע עם צוות מצומצם ומתחיל לצלם לאורך תקופה ארוכה. כיוון שאינו מדריך את מושאי הצילום שלו, אלא "מחכה שמשהו "מעניין" יקרה להם, הוא שולח נציגים מצוותו לשוטט ברחבי הטריטוריה המצטלמת וכאשר קורה משהו מעניין הוא מוזעק למקום ומתחיל לתעד. לעיתים הוא אף שמשאיר את המצלמה פועלת ומסתלק מן המקום. בסופו של יום, הוא נותר עם כמות בלתי נתפשות של חומר גלם מצולם (ראשס), 100מאות שעות לעיתים,  מסתגר בביתו המבודד בעיירה קטנה במדינת מיין ומתחיל בתהליך העריכה המורכב והממושך.

טענות רבות נשמעו כלפי האופן בו וויזמן חודר לתוך חייהם של אנשים אנונימיים (לו ולצופים בתחילת הסרט לפחות) ומתעד אותם ברגעים קשים וחושפניים לעיתים. במקרה "טיטיקוט פוליז", כאמור סרטו הראשון, הסרט נאסר להקרנה ברוב מדינות ארה"ב מתוך רצון להגן על פרטיותם של חולי הנפש המתועדים, שבהחלט לא היו מודעים (או צלולים בדעתם) בעת שהתירו לו לצלמם ולהציגם ערומים ברגעים מסויימים או חשופים נפשית בעת שיחות עם מטפליהם במקרים אחרים. גם בעקבות "בית חולים" עלו שוב טענות של ניצול בני אדם במצב של חולשה וחוסר שליטה, כשהמקרה הידוע ביותר היא אותה סצינת הקאה של צעיר טרוף דעת ובמצב של התקף חרדה פסיכוטי  לאחר שלקח סמי הזיה בחדרון קטן במיון ב"בית חולים". מומלץ ביותר לצפות גם בסרטים אלה ולהתמודד עם השאלות האתיות המרתקות שסרטיו של וויזמן (כמו גם הקולנוע הדוקומנטרי בכללו במקרים רבים ומגוונים) מעלים.

Comments