שלושה חדרים של מלנכוליה (2004)

יצירת מופת זאת נפתחת במבט מבפנים על הפעילות באקדמיה הצבאית בקרונשטארט, אי קטן מול חופי העיר סנט פטרסבורג. זהו החדר הראשון הראשון של המלנכוליה, בטריפטיך המורכב, המסוגנן ומכמיר הלב שיצרה במאית וצלמת הקולנוע הפינית פיריו הונקסלו. ההתרחשות מתחילה עם שחר, עם ההשכמה הקורעת את הילדים הדרים במוסד משנתם הישר אל מגוון פעילויות הנמשכות עד לכיבוי האורות בלילה. הילדים הם בדרך כלל יתומים, צאצאים להורים לא מתפקדים או חסרי בית, תוצרים של מערכת סוציו-אקונומית כושלת. חלקם נמצא משוטט ברחובות סנט פטרסבורג ומובא לקרונשטאדט, כדי לזכות בקורת גג, כדי ללמוד, כדי להיות חיילים בצבא הרוסי. הונקסלו מישירה מבט חם ואוהב בילדים מבעד למצלמתה-היא, בעודם הופכים למול עיניינו לגברים קטנים, לחיילים, לברגים במכונת המלחמה הרוסית. אחד הילדים, צ'צ'ני במוצאו, הוא דמות חשובה, לא רק בגלל היותו יוצא הדופן בחבורה, אלא כיוון שהוא גם מהווה נקודת חיבור נרטיבית לחלקו השני של הסרט, לחדר השני של המלנכוליה הנמצא בצ'צ'ניה. בניגוד לצבעוניות הפסטלית של ההתרחשויות באקדמיה הצבאית, "החדר" הזה הוא בשחור לבן אקספרסיבי ובמרכזו תאור קורע לב של אישה השוכבת חולה באחד הבניינים הנטושים כמעט לחלוטין במרכז העיר החרבה גרוזני ואשר נאלצת בגלל מצבה למסור את ילדיה לאימוץ. אם "החדר" הראשון עוסק באימונים והכשרת חיילים בעורף, הרי שחלקו זה של הסרט מישיר מבט אל עבר המלחמה עצמה, אל אימי מלחמת צ'צ'ניה בה דיכא הצבא הרוסי הנוצרי את ניסיון ההתקוממות של המיעוט המוסלמי ושוב אל ילדים שהם הקורבנות האולטימטיביים לעוולות עולם המבוגרים. הרגע בו נקרעים הילדים מזרועות אמם, כשמבעד לחלון נבטת העיר ההרוסה, הוא אחד הרגעים המצמררים ביותר שנראו אי פעם בקולנוע. האישה שלוקחת חסותה על הילדים תמשיך איתנו ועם הילדים אל חלקו השלישי, המובטח של הטריפטיך, אל מחנות הפליטים של המוסלמים שנאלצו לברוח לאינגושטייה, בסמוך לגבול הצ'צ'ני. זהו החדר השלישי שסוגר את הדיון בגורלם של ילדים בעולם מנוכר ואכזרי. ושוב חוזר הסרט לצבעוניות, רוויה הפעם, המצולמת בעיקר בלילה ובתאורה מועטה. הסרט מסתיים בסיקוונס המתחיל, שוב, בשחר ועם יקיצתם של ילדים משנת לילה אל המציאות המחכה להם בבוקרו של יום. הפעם המשכימה היא לא חניך באקדמיה הצבאית המעיר בצעקות את חבריו, אלא אותה אישה מוסלמית האוספת ילדים אבודים ומעבירה אותם למחנות הפליטים. היא מעירה אותם בעדינות אמהית, מובילה אותם אל האוהל המרכזי במחנה והסרט מסתיים בריקוד סופי (זרם מיסטי באיסלם), ארוך ואקסטטי של הילדים בהדרכת מורה רוחני. רגע של התעלות דתית, המביא לידי ביטוי מחד ולרגע כמעט יחידי בסרט, את שמחת הילדות, אך מאידך גם מאותתת על הדוקטריניזציה המושתת, על הילדים האלה ואשר מטרתה אולי גם להכשיר אותם להיות לא רק מוסלמים מאמינים, אלא השהידים הבאים במלחמות הדת שיתרגשו עלינו לרעה בעתיד.

"שלושה חדרים של מלנכוליה" הוא מופת של עשייה קולנועית דוקומנטרית מוקפדת השואבת את סגנונה מ" הקולנוע הישיר" שהתפתח בשנות השישים בארצות הברית. קולנוע זה ביקש להישיר מבט נוקב, אינטימי ככל האפשר בגיבורי סרטיו, מבלי להביא לידי ביטוי פיזי את נוכחות הבמאי-המתעד בתהליך. בסרטי "הקולנוע הישיר" אנחנו לא שומעים ו/או רואים את הבמאי, או כל איש צוות הסרטה אחר. אין בסרטים אלה ראיונות או קריינות ועלילת הסרט. לעיתים קרובות יש יותר מעלילה אחת - כפי שהיטיב להראות לנו בסרטיו, פרדריק וויזמן, הבמאי שנחשב עד היום לטהרן מכולם בסוג זה של עשייה תיעודית- הנפרשת ומתפתחת אל מול עיני הצופה "ללא הפרעות", בעצם בחוויה המזכירה יותר מכל את חווית סרט ה"פיקשן" (להשתמש כאן במושג העברי המקביל והמוטעה מאד "קולנוע עלילתי" יהיה מטעה מתמיד, שהרי גם בקולנוע התיעודי יש לעיתים קרובות "עלילות"). פיריו במסורת העשייה הזאת, לא נוכחת פיזית בסרט. היא "הזבוב על הקיר" – המונח ש"הקולנוע הישיר" הוריש לעולם – המתבונן מקרוב, באינטימיות מבעד לעדשת מצלמתה בגיבוריה הילדים. עמדות המצלמה הקרובות והמדויקות שלה בעלות הקומפוזיציה המושלמת תוך כדי כך שמושאי הצילום שלה מתעלמים כמעט לחלוטין מנוכחותה העלו את האפשרות שמדובר ב"העמדה" השייכת, שוב, לתחום הפיקשן, שהונקסלו בעצם נתנה הוראות בימוי למשתתפים בסרט והביאו ספק ב"דוקומנטריות" של הסרט. הונקסלו שללה אפשרות זאת פעם אחר פעם וטענה שמקור האסתטיקה הלא מצויה של סרטה ויכולתה להתקרב כ"זבוב" אל גיבוריה מצויים בקשר הרגשי שלה עם גיבוריה ובעיקר בשעות ארוכות של תחקיר לא מצולם בו במסגרתו היא שוהה ימים ארוכים בלוקיישנים, עד שהיא מוצאת את מיקום וזווית המצלמה הנכונים  לה ואז ורק אז מתחילה לצלם (כאמור בעצמה) במצלמת פילם 35 מ"מ (מקרה נדיר בימינו). לעיתים קרובות היא שמעה ממפיקתה בסוף יום צילום את המשפט הלא אופייני: "לא צילמת מספיק!". כאן מצוי אולי סוד האקספקרסיביות הייחודית של הקולנוע של הונקסלו, הקולנוע הדוקומנטרי כאמנות של דחיית סיפוקים, של צמצום, של סבלנות וסיבולת, כל המאפיינים החסרים כלכך בעידן הדיגיטלי של הקלות הבלתי נסבלת של הוידאו.

מומלץ לצפיה – אם כי לא שווה לכל נפש- סרט נוסף של הונקסלו (השני בטרילוגית "הקדוש והשטני" שלה) העוסק גם הוא במצוקת ילדים, "טניושקה ושבעת השטנים" (1993). הסרט העוקב אחר ילדה המובאת למנזר באסטוניה, בכדי לעבור תהליך של אקסורסיזם, גרוש שבעת השדים מתוכה.הסרט מצולם ברובו בין כתלי מנזר בקפדנות מחמירה ומהפנטת , בעולם דתי חשוך ומיסטי בסגנון הישיר המאפיין את הונקסלו וכולל סצינות קשות של פגיעה נפשית ופיזית בילדה חסרת ישע.

Comments