הקו הכחול הדק (1988) – ארול מוריס

בסרט השלישי "הקו הכחול הדק" מגיע ארול מוריס לפרקו והופך לאחד מהדוקומנטריסטים החשובים בעולם. מוריס, שלא מוצא את מקומו באוניברסיטאות שונות ברחבי ארה"ב (ניסה ללמוד היסטוריה של המדע) מוצא את נחמתו בארגון הקרנות סרטי איכות לסטודנטים ומתחבר לעשיה קולנועית באופן הדרגתי שכולל בין השאר עזרה אישית לבמאי הגרמני המהולל ורנר הרצוג, בעת שצילם את סרטו האמריקאי הראשון "סטרושק" (1977). "הקו הכחול הדק" מביא לידי ביטוי את אחד מתחומי העניין המרכזיים שלו ואשר כבר הופיעו בשני סרטיו הראשונים  "שערי השמיים"( 1978) ו"ורנון, פלורידה" (1981) – שניהם ממולצים מאד לצפיה:  חקר ה"אמריקנה", עולם ה"סברביה" האמריקאי על כל הביזאריות שמסתתרת מתחת למדשאה הירוקה של השכן הנחמד מהבית הפרטי הצמוד (כפי שהיטיב לתאר זאת דיויד לינץ' בפתיחת סרטו "קטיפה כחולה" מ1986 – המלצה נוספת שיכולה להוסיף לחווית הצפיה בקולנוע של מוריס).

אך הסרט הוא הרבה מעבר למבט אירוני, משועשע לעיתים ומציצני בפרבריות האמריקאית. לפנינו אחת החקירות הבלשיות המרתקות בתולדות הקולנוע, אלא שהפעם הניסיון לגלות את האמת שמאחורי המשפט וגזר דין המות שהושת בטקסס על רנדאל אדמס – הזר שהורשע ברצח בנאלי ומיותר של שוטר שבא לבדוק את תעודת הנהג שלו בשולי כביש מדברי - הינו תיעודי, כלומר מקרה שקרה במציאות לאדם אמיתי. בדרכו אל האמת – שמתבררת אט אט ביד אמן – משכלל מוריס גם את אמצעי המבע הקולנועיים שלו. אם שני סרטיו הראשונים כללו בעיקר ראיונות (מצולמים במצלמה סטאטית ופרונטילית) ומעין אילוסטרציות מסוגננות מחיי גיבוריו, הרי שב"קו הכחול הדק" חוצה מוריס קו מרכזי – קו התפר שבין תיעוד לפיקציה. רשומון הראיונות הסטאטיים והמסוגננים - מוריס מרבה להאיר באופן דרמטי ולעצב את החלל בו מתקיימים הראיונות (גם אם מדובר בביתו הפרטי של המרואיין) – רשומון זה  בהשתתפותם של בלשי משטרה טקסאניים, עדים לרצח ממכוניות חולפות, הצעיר שישב עם אדמס ברכב בעת הרצח ואדמס עצמו כמובן (ואחרים) מומחש לנגד עינינו שוב ושוב מהפרספקטיבות הסוביקטיביות השונות באופן "עלילתי" לחלוטין. כך למשל, בסצינה לילית, מוארת כ"פילם נואר" מודרני  אנו חוזים ברצח שוב ושוב, לעיתים אף בהילוך איטי.  לכך מוסיף גם מוריס, תרשימים, מפות, גזרי עיתונים, המצולמים באופן מזהיר (הסרט צולם בפילם 35 מ"מ). וכך לאחר שעתיים מותחות ומרתקות החושפות באופן מבהיל את הקסנופוביה (שנאת הזר) הטבועה עמוק בתודעה הכל-אמריקאית, שהיתה הסיבה העיקרית להרשעתו של אדמס, מתגלה לנו הרוצח האמיתי – כמו בכל בלש המכבד את עצמו. אך כיון שכאמור בדוקומנטרי עסקינן, הפך הסרט הזה לא רק להצלחה קופתית נדירה במונחים דוקומנטרים, אלא שהביאה למשפט חוזר שהסתיים בזיכויו של אדמס – כנראה הסרט היחיד שאי פעם הצליח להוכיח חפותו של אדם ולשחררו מהכלא!

מוריס אינו רק מהמשכללים הגדולים של השפה הדוקומנטרית. הוא גם ממציא של ממש; מתוך התסכול שנבע מהקושי שלו שמושאי הצילום שלו יביטו ממש אליו, כאילו עדשת המצלמה היא עיניו –הוא, מוריס המציא שיטת צילום ייחודית, אותה הוא כינה "אינטרוטרון" interotron. שילוב של חקירה, ראיון וטרור (שם שהגתה אישתו של מוריס)  ובה נוצר קשר עין מצולם בין מוריס למרואינו "דרך עדשת המצלמה" באמצעות מעין טלפרומטר ומערכת מראות.


 

את האפקט אפשר לחוש בכל סרטיו והוא מיצר בעת ובעונה אחת אינטימיות וריחוק נהמרואיינים, שהיא חשובה לבמאי שחותר מאז "הקו הכחול הדק" כמעט בכל סרטיו  להגיע עמוק ככל האפשר לנפשם של בני אדם . לגלות אמת כלשהי (בצעירותו עבד מוריס כבלש פרטי). הדבר במיוחד נכון ב"מר מוות" (1999) – במרכזו מומחה להתקנה ותחזוק כסאות חשמליים היוצא בחברת מכחיש שואה להוכיח שתאי הגזים באוושויץ לא היו באמת קיימים -  ב"ערפל המלחמה" (2003) בו מקיים מוריס שיחות עומק עם שר ההגנה האמריקאי בתקופת ויטנאם רוברט מקנמרה ובהם מתגלה מוריס, שוב, כאחד המראיינים המזהירים ביותר בכל קנה מידה, קולנועי ועיתונאי כאחד ו"הליך מבצעי מקובל" (Standard Operational Procedure מ2008) בו הוא חוקר את התנהגותם של חילים אמריקאים בכלא אבו גרייב הידוע לשמצה. בראשון ובאחרון משלב מוריס קטעים "אילוסטרציות מבוימות" רבות כמו גם קטעי ארכיון, מסמכים שונים וכו'. מיותר לציין שהסרטים מומלצים ביותר לצפיה. 

 

Comments