ללא שמש – כריס מרקר

כיצד ניתן לכתוב – כלומר לבטא במילים – על "ללא שמש"? איך אפשר לתאר, בפני מי שעדיין לא חווה את החוויה, סרט שהגדרתו הבסיסית חמקמקה, שוברת מוסכמות ואשר מסרב לקבל על עצמו אף אחת מהן: "סרט תיעודי"? מן הסתם, שהרי הסרט הוא אוסף אסוציאטיבי של שוטים מרחבי העולם. אך אם כך , מה בדבר הקריינית האנונימית (בגרסה האנגלית זוהי השחקנית אלכסנדה סטיוארט) המקריאה ממכתביו של הנוסע – המשוטט (traveler) שככל הנראה אחראי לצילומים שלפנינו, אלכסנדר קרסנה, שכלל לא קיים (אך המקיים בעצם שמו – קרסנה זה אדום ברוסית – קשר אימננטי למרקר, איש השמאל המובהק, הבמאי המסתורי, שאינו מתראיין, אשר מסרב להחשף ברבים, אפילו קורות חיים בסיסיים הוא מסרב לנפק) ?ואולי לפנינו "סרט עלילתי"?  המספר על הרהוריו של נוסע מתמיד בעולם, המתבונן ברטרוספקציה על המסע הזה ויוצר קישור למסע אחר בזמן בתולדות הקולנוע העלילתי  – "ורטיגו" (1958) להיצ'קוק למשל (בו מנסה ג'ימס סטיוארט לנצח את מחסום הזמן האולטימטיבי, המות, ולברוא מחדש את אהובתו המתה) ואולי לפנינו "סרט ניסיוני"? בלי ספק שהוא כזה, כי לפחות ברמת החוויה הבסיסית, הצופה נקרא לשכוח מציפיותיו המוקדמות מקולנוע כזה או אחר, עלילתי או דוקומנטרי, ולהתמסר לשעה וחצי של מסע ייחודי בזמן ובחלל וכמו בהיפנוזה, הוא חייב לאבד שליטה על דפוסי התנהגות, לפקוח עיניים לרווחה (כפי שהמתהפנט סוגר אותם) להתרווח בכיסאו ולתת ל"ללא שמש" לקחת אותו...

לקחת אותו? לאן בדיוק? לאורכו ולרוחבו של עולם חסר גבולות פיזיים, טריטוריאליים ותרבותיים, כפי שרק הקולנוע יכול לעשות. מהר געש באיסלנד, למעבורת יפנית ואיתה לטוקיו, להמתנה ממושכת למעבורת נוספת בקייפ ורדה שבאפריקה, משם לאיל-דה-פרנס בואכה נורמנדי וחזרה ליפן, למקדש לחתולים שהלכו לאיבוד וכל זאת רק בחמש הדקות הראשונות של הסרט. מילת המפתח אם כך היא העריכה, הכוח המנגח של הקולנוע, המאפשר לנו לצרף שוטים ממקומות שונים כהרף עין לכדי מקום אחד, בתודעתנו, המקום שבו סרט הקולנוע בעצם נוצר כתגובה למשהו המרצד הזה, המוקרן לפנינו.  "ללא שמש" הוא סרט שערוך מרצף בלתי נידלה של שוטים, שצולמו במקומות שונים ואשר מה שמאחד ביניהם הן החלטות שנעשו במאוחר, בחדר העריכה, ובאמצעות וויס אובר ש"הולבש" עליהם; המצרף העריכתי (juxtaposition) והוויס אובר (הפיקטיבי כאמור) מייצרים יחד עם השוטים את המשמעות שלהם ובסופו של דבר מניעים ומנווטים את המיות הלב של הצופה המעוניין בלברינת האודיו-ויזואלי שלפניו. אם כך הגענו למשמעות הדברים, לסיבות לכך שהסרט נראה ונחווה כפי שהוא, למה שיש לכריס מרקר "לומר" לנו. מבחינה זו, מרקר מגיע לפירקו בסרט זה. "ללא שמש" הוא,  מעל ומעבר לכל ההגדרות שנדונו כבר, "סרט מסה" (essay film) כלומר סרט שמנסח באמצעות קול (בסרטים אלה חייב להיות קול סמכותי,צלול – גם אם מחופש כבמקרה שלנו) ותמונה  אמירה סוביקטיבית על תופעה כזו או אחרת (או קושר מספר תופעות יחדיו) בעולם הפיזי ו/או הנפשי.

"ללא שמש" הוא מסע בזמן/חלל חוצה תרבויות ויבשות בניסיון לתפוס את מהות וחווית הזמן הזה (במובן האיינשטיני לפיו זמן הוא מימד בדיוק כמו שלשת מימדי החלל שלנו: אורך-גובה-עומק) כפי שהוא נתפס בתרבויות שונות, במחוזות הנפש, כלומר בתודעתנו, כפי שהוא נתפס ע"י הקולנוע. זוהי מסה פילוסופית-אנתרופולגית-רפלקסיווית (כלומר קולנוע הבודק את עצמו) קונקרטית (שהרי מדובר בצילומים דוקומנטריים "אותנטיים" של אנשים, חיות, מבנים וכו') ומופשטת בעת ובעונה אחת, סרט  שהוא קודם כל "קולנוע פיוטי" (הערה שכדאי לבדקה בסוף שנה א': מעניין מה היה לפזוליני לומר על הסרט?) שכמו כל שירה גדולה רב המסתורין בו על הניגלה, בוותרו מלכתחילה על עלילה מארגנת. כאמור האלמנט המארגן כאן הוא תהליך העריכה. כלומר ארגון מחדש במאוחר של החומרים, כפי שהדבר קורה בתודעתנו (ובתת הכרתנו), נתפס בה, בבואנו להיזכר, סרט על זכרון. מכאן שנעשה כאן חיבור מטלטל בין הזכרון האנושי לבין הקולנוע עצמו, שהרי מהותו היא חיבור במאוחר של שוטים שכבר צולמו, של אירועים שכבר היו, לכדי חוויה-של-הווה (והקולנוע נחווה תמיד כהווה, גם כשמדובר בפלאשבקים). במילים אחרות, "ללא שמש" הוא סרט על זכרון (פרטי? פיקטיבי? של "העולם") שפועל כפעולת הזכרון עצמה והופך את חדר העריכה אליו מגיעים "הראשס" שצולמו אי אז בימים (וברובם כבר נשכחו ע"י מצלמם) למעין תת מודע ואת העריכה המארגנת כתודעה האנושית המארגנת, נזכרת בארועים שנחוו – ונותנת להם פרשנות ומשמעות.

כריס מרקר, כמו בן דורו, הבמאי הצרפתי הדגול אלאן רנה – איתו שיתף מרקר פעולה בתחילת דרכו - ושבהקשר לאחרון ראוי ביותר לצפות בסרטיו המוקדמים: "הירושימה אהובתי" (1959) ו"אהבתיך אהבתיך" (1968), עסוק לאורך כל הקריירה שלו בנושא הזמן והזכרון והקולנוע המנסה להתמודד איתם. כאן המקום לציין את סרטו "העלילתי" היחיד, שמושתת על רצף צילומי סטילס בשחור-לבן (למעט שוט אחד קצרצר של אישה שוכבת על הגב, "המתעורר" לפתע לחיים) ," המזח"  (1962) בו יוצא גבר מהעתיד (שלאחר שואה גרעינית) למסע בזמן אל ההווה, בו הוא מתחקה אחר אישה, שאולי הוא מכירה, בעקבות דימוי/שוט שרודף אותו). אם זה נשמע מוכר, הרי זה בגלל שראיתם את "שני עשר קופים" לטרי גיליאם, שהינו אכן עיבוד ל"המזח". ואם כך הדבר, נשאלת השאלה: ואיזה סרט הולכים לראות ברוס וויליס ומדלין סטו (גיבורי הסרט)? – כמובן ל"ורטיגו". כמה נפלא ללכת לאיבוד בלברינת הזה שנקרא הקולנוע!  

 

 

Comments