רוג'ר ואני – מייקל מור (1989)

כבר בסרט הביכורים שלו, "רוג'ר ואני", מציג לראווה מיקל מור, העיתונאי עד לאותו רגע, את היכולת הנרטיבית, הפרסונלית והסטירית המגוונת שלו, בבואו לתקוף חזיתית את תחלואיה של החברה האמריקאית. "רוג'ר ואני" הוא החלוץ לפני המחנה, שלימים ייקרא: קולנוע דוקו-אקטיביסטי, קולנוע שחורט על דגלו, לחשוף את העוולות הרבות המתרחשות בעולם, מתוך רצון (ולעיתים קרובות תוך שימוש בפרובוקציות, התגייסות ולהט מהפכניים ומחויבות טוטאלית מצד יוצריו); להביא לשינוי בתודעת הצופים ובכך לתרום לשינוי העולם. המצלמה הופכת למעין רובה, כלי נשק בידי מתקני עולם במלחמתם בארכי-פושעים העושים בעולם כבשלהם, ומממשים את מאוויהם הפרטיים מתוך חוסר התחשבות באדם ובטבע.  זהו קולנוע שלעיתים קרובות מדי תופס את הקולנוע כאמצעי להגשמת מטרותיו הראויות (ובכך הוא נאמן לתפיסתו של אחד מאבות הקולנוע הבריטי, ג'ון גרירסון, שהקולנוע אינו בידור או אמנות אלא אמצעי פדגוגי), אך במקרה של מור, "רוג'ר ואני" מצליח ליצור איזון עדין בין מטרותיו הפוליטיות ובין הצורך ליצור חוויה קולנועית משובחת, מטלטלת, מצחיקה להבהיל, מעוררת מחשבה ומניפולטיבית במידה שלא מערערת את האמון שלנו ביוצר עצמו (בהמשך הקריירה שלו, המניפולציות יהפכו גסות יותר וגם דמותו תשתלט ותאפיל יותר ויותר על נושאי הסרטים עצמם).

"רוג'ר ואני" הוא סרט קולנוע שביים עיתונאי, בפעם הראשונה בחייו, שמצליח לא להסתפק בעמדה העיתונאית, בה האינפורמציה היא בראש ובראשונה העיקר (גם בכתבות מסוג ה"ניו ג'ורנליזם" בהם מוטמעת סוביקטיביות הכתב), אלא משתמש באינפורמציה – בידיעה על האסון הכלכלי שניחת על העירה פלינט, מישיגן, עם העברת מפעל הרכב הראשי של "ג'נרל מוטורס" בידי בעליו, למקסיקו בעלת כוח העבודה הזול – כבסיס לסרט אישי. בסרט,הבמאי, מור, בנו של עובד לשעבר במפעל ובן העיר מנסה להשיג ראיון עם מנהל "ג'נרל מוטורס", רוג'ר סמית', בעודו משרטט את דיוקנה של העיר האומללה. לפנינו שני צירים נרטיביים-דרמטיים מובהקים. בראשון אנו צופים במיקל מור עצמו, בפרסונה הייחודית שלו, על משמניו, הלבוש הכל אמריקאי שלו, לרבות כובע המצחייה, שהפך לסמלו המובהק, כמו גם משקפיו הלא אופנתיים וקולו הסרקסטי והמאנפף מנסה שוב ושוב לחדור למשרדי "ג'.אמ." (ולבסוף אף לאספת בעלי המניות של החברה). הוא עושה הכל בכדי לפגוש פנים אל פנים את סמית' בכבודו ובעצמו ולידע ולהציג בפניו את תמונת המצב העגומה של פלינט, על אלפי מובטליה ואחוזי הפשיעה בה שעלו במאות אחוזים מאז הושת עליה חרב הפיטורים. שוב ושוב הוא נכשל ונאלץ לדבר עם עוזרים, שנראים כאילו נוצרו באותו מפעל לפלסטיק (ובאופן לא ייאמן בסוף הסרט, מקבלים את עונשם במה שנראה כתערובת של צדק פואטי וצחוק הגורל). הציר השני של הסרט, הערוך בעריכה מקבילה (בתבונה קולנועית רבה) לציר הראשון, הוא מסע עיוועים בפלינט עצמה. לפנינו פורטרט גרוטסקי מזעזע של עיר פרוביציאלית אמריקאית שירדה מגדולתה. פלינט היא עיר בה אנשים עוברים בלאית ברירה לגידול והרג ארנבות, סתם משתגעים וחושבים שהם גיבורי-על (בדרך להצלת כדור הארץ קצת לפני שהם נורים ע"י המשטרה), נזרקים מביתם אל השלג והכפור של מישיגן בחורף, ובעוד אחוזי הפשיעה ממשיכים לנסוק, מחליט ראש העיר לארגן קרנבל להעלאת המורל ובית הכלא המקומי העולה על גדותיו פותח את שעריו, בכדי שאזרחים מן השורה ישלמו במיטב כספם לשהות יום בין כתליו. אם זה לא היה סרט תיעודי, אפשר היה עוד לחשוב שתסריטאי בעל חוש קומי מוגזם במיוחד אחראי להתרחשויות בסרט. ומייקל מור אכן מנצל כל פיסת אבסורד כדי להפוך את סרטו לכתב אשמה חריף כנגד השיטה הקפיטליסטית שלא מהססת להקריב את האדם והפועל הפשוט בכדי להגן על האינטרסים של בעלי מניות וטייקונים ראשי חברות מובילות. שני הצירים מתנהלים במקביל כאמור, בעוד מצעד האיוולת והאבסורד הולך  ומתגבר עד לשיאו הדרמטי, המרגש, הקומי-גרוטסקי והמעורר זעם בעת ובעונה אחת. בעריכה מקבילה (מונטז'יסטית בעיקרון, כלומר כזאת המושתת על מעברים מהירים מלוקיישן ללוקיישן בשוטים קצרים) אנו חוזים במשפחה שחורה נזרקת מביתה ע"י שריף שחור אף הוא; באסיפת בעלי מניות מברך רוג'ר סמית' בחג מולד שמח את ציבור שומעיו (קצת אחרי שהמקרופון בו מנסה מור לדבר לעבר סמית' היושב על הבמה, מושתק בפתאומיות); ובטרבלינג ממכונית נוסעת ברחובותיה  הראשיים של פלינט השוממים מאדם, כשברקע מקהלת כלבים נובחת: "tinkle, tinkle bell, twinkle little star "...

"רוג'ר ואני" הוא מופת לעשייה קולנועית רהוטה, בנויה לתלפיות מבחינה דרמטית, במרכזו גיבור מובהק (שהוא בעצם אנטי-גיבור מובהק) הנלחם בכוחות האופל ושמיטיב להשתמש במיטב התחבולות הקולנועיות ובמדיה מגוונת (קטעי ארכיון, צילומים מהטלוויזיה האמריקאית). הוא מיטיב לראיין את מרואייניו ולגרום להם להחליק בלשונם. אך עם התברר מידת ההצלחה והאפקטיביות של הסרט בציבוריות האמריקאית, התבררו עוד כמה פרטים מעוררי תהיה ואי נחת לגבי אמינותו והגינותו של יוצר הסרט. בין השאר התברר שסמית' היה מוכן בסופו של דבר לפגוש במור, אך עובדה זאת הושמטה ע"י יוצרי הסרט. האם לפנינו אקט ליגיטימי של עשייה דוקומנטרית בשם הדרמטורגיה או מעשה שלא יעשה בסוג זה של עשייה אקטיביסטית? שאלה מהותית שראויה להבחן בכובד ראש (עם או בלי כובע מצחייה).

שני הסרטים הבאים של מור, "בואלינג לקולומביין" (2002) ו"פרנהייט 9/11" (2004) ראויים ביותר לצפיה. בשניהם ממשיך מור את סגנונו הייחודי, הפרובוקטיבי ומרחיב את מגוון אמצעי ההבעה שלו (כולל אנימציה). הראשון בודק ותוקף את החוקה האמריקאית המתירה לכל אדם לרכוש נשק דרך מקרה הרצח בתיכון בעיירה קולומביין בו טבחו ללא אבחנה שני תלמידים בחבריהם לבי"הס ואילו השני הוא בעצם קמפיין, סרט תעמולה שמטרתו להביא לכך שהנשיא המכהן בארה"ב באותה תקופה, ג'ורג' בוש לא ייבחר שוב. הסרט מציג את חוסר האחריות הציבורית שלו, את קשריו המושחתים עם אילי נפט, את זחיחות דעתו וכסילותו המביכים. זהו מקרה מוזר של סרט בעל תאריך תפוגה. סרט שהפך לא רלוונטי מיד בסיום ספירת הקולות בבחירות 2004. כמובן שג'ורג' בוש נבחר שוב.

 

    

Comments