לא עסק של אף אחד – אלן ברלינר (1996)

בן שואל את אביו: "האם אין משמעות לחייך?" והאב משיב: "לא. לחיי אין שום משמעות" ומוסיף "ואם אתה מתכוון להפוך את חיי למוקד הסרט שלך, אתה בדרך לכישלון!". זוהי נקודת הפתיחה של  סרטו השלישי של הבמאי האמריקאי היהודי אלן ברלינר אשר מוכיח כשעה קלה מאוחר יותר שהאב טעה ובגדול. במידה רבה מיטיב הסרט להראות, שחייו של כל אדם יכולים להפוך למסמך מרתק ויצירת אמנות גדולה. התנאי היחיד הוא כשרונו ויכולתו של היוצר."לא עסק של אף אחד" הינו פורטרט קולנועי, נוגע ללב אך גם מצחיק, בצורה של קולאז' עשיר, המורכב מקטעי ארכיון, תמונות סטילס, קולנוע ביתי (home movie) וראיונות (בעיקר עם האב, שרובם נמסרים לצופה כפס קול בלבד המגיב למראות הנפרשים מול עיניו). אמנות הקולאז' עומדת כאמור בבסיס הסרט ואותה למד ובה התמחה ברלינר (בעיקר בעבודות בסטילס) בעת שלמד אמנות באוניברסיטת בינג בניו יורק. זמן מה לאחר תום לימודיו החל ברלינר לעבוד כעורך בסדרות טלויזיה אמריקאיות. הוא אף זכה מספר פעמים ב"אמי" על עבודת העריכה שלו (ב"אי.אר." למשל). אך בצד עבודתו המקצועית כעורך, החל ברלינר לעסוק בעשייה קולנועית עצמאית, ניסיונית בטיבה, בה ביטא את ציפור הנפש שלו. כולה עד כה עוסקת בו ובמשפחתו, קולנוע אישי, בבחינת "רק על עצמי לדבר ידעתי" ומתוכה נובעת עשייה אותנטית ומקורית, אובססיווית ברמת הפירוט ואיסוף הdata (מאגרי הידע) הכרוכה בה והמשלבת במיומנות בין המרגש למצחיק.

"לא עסק של אף אחד" הוא מסע אל תולדות משפחתו של ברלינר כשבמרכז מסע הזהות הזה ניצבת דמותו הייחודית של אביו, סוחר הטקסטיל היהודי (המבטא היהודי הברוקלינאי של האב קובעת כבר מאותם משפטים ראשונים את הטון האירוני של הסרט כולו) אשר ניצב משתאה לנוכח העקשנות של בנו המתעקש לספר את סיפורו. במידה מסויימת הסרט הוא על מושג הגניאולוגיה (תורת הייחוס), על הצורך האנושי הטבוע בכל אחד בנו (לא כולל האב כאמור) לחקור את תולדות משפחתנו, לבנות עצי יוחסין, לברר את מוצאם של הורינו והורי הורינו וכן הלאה, לנסות להגדיר זהות דרך הדורות שקדמו לנו. וברלינר אכן יוצא למסע – לפולין, בכדי לאתר את הקברים בהם טמונים אבות אבותיו, למאגר המידע הגניאולוגי הכל-אמריקאי הנמצא בתוככי מרתף מוגן היטב בסולט לייק סיטי. שם הוא מאתר מיקרופילמים של מסמכים מתפוררים ואותם הוא מצרף לתמונות סטילס משפחתיות, סרטי ארכיון וצילומים ביתיים, גלויות ומכתבים ועוד – כל מה שהחיים מותירים מאחוריהם כעדות ניצחת להיותם, אולי בניסיון נואש לנצח את המוות והשכחה ויותר מכל למצוא היגיון, סיבה ומסובב להיותנו מי שאנחנו. כל האמור לעיל הופך לחומר ביד היוצר וברלינר מתחיל לצרף, ביד העורך האמונה שלו, את המרכיבים השונים. לאט לאט מתחוור לנו פורטרט של אדם אחד בעולם ובעדו ניבטת היסטוריה שלמה: החיים המוגבלים בגטו היהודי במזרח אירופה במאה ה19 , העזיבה ההמונית לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וצורת החיים האמריקאית של בעל מפרנס של משפחה ניו יורקית. תמונה משפחתית של אדון (ובנו המתעד) או במילותיו של המשורר האנגלי ג'ון דון (Donne): "אף אדם אינו אי", לכולנו יש הקשר, ולכן משמעות.

הקושי לתאר את החוויה שך "לא עסק של אף אחד" מעידה יותר מכל על היות הסרט יצירה קולנועית טהורה, מזוככת, שלא יכולה לעבור כל טרנספורמציה למדיה אחרות, וקיימת אך ורק בצורתה האחת, כקולנוע (תיעודי, ניסיוני, אין זה משנה). זהו קולנוע טוטאלי המשלב בחיוניות (אובססיוויות כבר אמרנו) בין שני המרכיבים המרכזיים של החוויה הקולנועית: קול ותמונה ובחופש האמנותי שיכול לאחד אותם בעת הצפיה בהם. בתחילתו ובסופו של הסרט אנו חוזים באב עצמו, אוביקט הצפיה של בנו (וקצת בבני משפחה אחרים), אך לב ליבו של הסרט הוא העימות בין הבן המציג הוכחות פיזיות מצולמות (כאמור באופנים ובמדיה שונים) לפני האב קשה העורף המגיב אליהם. קונפלקט דרמטי כפול, לא רק ברמת הקונפליקט האישי התימטי בין האב לבנו (קונפליקט אב-בן קלאסי) אלא ואולי בעיקר ברמת החוויה הקולנועית – זו שבין ערוץ התמונה לערוץ הקול. הסרט שמתחיל בטרוניה ובאי נחת טרגי-קומי מצד שני הצדדים, הופך לאט לאט באמצעות המסע הקולנועי בעקבות זמן אבוד, לסוג של קירבה, אך לרגע ללא מעידה למלכודת הסנטימנטליות (כפי שמעיד סיקוונס כותרות הסיום שאסור בתכלית האיסור "לפספס").

אלן ברלינר החל את הקריירה הקולנועית העצמאית שלו (להבדיל מהמקצועית-טלוויזיונית) בעריכה  קולאז'ית של  סרטים ביתים בשחור לבן של אנשים אנוניניים אליהם הוא מצרף קטעי ראיונות של אנשים אנונימיים אחרים (מיטיבי לכת קולנועיים שמכירים את יצירתו המאוחרת של ברלינר יזהו בין שאר הדוברים את קולות בני משפחתו). התוצאה המפתיעה היא "אלבום משפחתי" (1988) העוקב אחר כל-אדם אמריקאי מרגע הולדתו ועד מותו עבור כל תחנות החיים המוכרות (תינוקות, ילדות, בית ספר ותיכון, ניסיונות רונטים ראשונים, הקמת משפחה וכו' ועד הלוויות המסיימות את הסרט). בסרטו הבא "זר אינטימי" (1991) הוא משרטט – שוב בקולאז' של חומרי ארכיון וחפצים אחרים המועמתים עם ראיונות עם בני משפחתו הלא נראים – את דמותו של דודו מצד אימו, שבמהלך הבלשי של הסרט מתברר כמי שניהל חיים כפולים בארה"ב וביפן. מומלץ מאד לראות את סרטו האחרון: "ער לחלוטין"(2006), בו הוא מייצר אוטו-פורטרט קדחתני, מכניס אותנו לביתו לחדר העריכה שלו וחושף את סודותיו המקצועיים. הסרט הוא מעין התשובה התיעודית, לפחות ברמה התימטית ל"להיות ג'ון מלקוביץ' לספייק ג'ונס: אנחנו כאילו חודרים לתוך התודעה של ברלינר ובמשך כשעתיים חווים את העולם מנקודת מבטו. מתיש? בלי ספק, מעורר רצון להיות ברלינר? ממש לא. אבל סרט קולנוע סוחף, מעורר השתאות, מצחיק ונוגע ללב? בהחלט!  

Comments