יומן – דוד פרלוב (פרקים 1 + 3)

"מאי 1973, אני קונה מצלמה. אני מתחיל לצלם בעצמי ולעצמי. הקולנוע המקצועי חדל לעניין אותי. אני רוצה למצוא משהו שונה, אחר ומעל הכל באלמוניות. נדמה לי שיעבור זמן רב עד שאדע לעשות זאת". במילים אלה פותח דוד פרלוב את היומן הקולנועי הראשון מסוגו שנעשה בארץ. על רקע הדברים האלה נראה חלון דירה תל אביבי (הנמצא פחות או יותר במרכז פריים, כשמסביבו עלטה) המשקיף אל העיר והשמיים שמעליה. פרלוב מדגיש את הסובייקטיביות של המהלך כבר מראשיתו, חלון של אדם פרטי, ממנו הוא משקיף אל עירו ומייצג (תמיד מייצג, זהו מהותו של הקולנוע הדוקומנטרי) את המציאות לשיטתו. בהמשך הסיקוונס יציג בפנינו פרלוב את שלש הדמויות הנוספות בביתו, אשתו ושתי בנותיו התאומות וברגע של קסם, בשוט אחד רציף (one shot) הוא ישתאה מהאופן בו אישתו, מירה, תצא לחדר סמוך ובמהירות שלא תיאמן תחזור לעין המצלמה עם שמלה אחרת. כך בפשטות מעוררת הערכה, פרלוב, עולה חדש מברזיל, בן של קוסם, יאתר את רגע הקסם בעשייה התיעודית, הרגע בו התרחשות אותנטית (ללא התערבות היוצר, אך תמיד תוך קבלתו כצופה, מצלם מהצד) הופכת להתרחשות דרמטית- קולנועית (במקרה זה קומית להפליא). ועוד פנינה משתי הדקות הראשונות של "יומן"; פרלוב מצלם את ביתו נעמי אוכלת מרק. ללא מילים (הסאונד לא הוקלט במקור) היא מחווה לעבר קערת המרק הניצבת מולה והמיועדת לאביה המצלם. ופרלוב אומר בקריינות הייחודית שלו : "מעתה עלי להחליט אם לאכול את המרק או לצלם אותו". אמירה זו מקפלת בתוכה את אחת הדילמות הגדולות העומדות בפני הדוקומנטריסט: לקחת חלק במציאות או לתעד אותה – אי אפשר לעשות את שני הדברים גם יחד – והאימפליקציות האתיות (לעזור למישהו בצרה אן לצלם אותו בשם האמנות, למשל) כמו גם הפסיכולוגיסטיות (הניכור שבין המתעד למציאות המתועדת על ידו) המתקבלות שוב משוט "ביתי" ( (home movieאחד פשוט ומרגש עד כאב זה יכולות לשמש לפרנס מחקר שלם במהויות הקולנוע הדוקומנטרי.

וזאת רק ההתחלה, שתי דקות מתוך יצירה שאורכה הכולל הוא שש שעות תמימות. שש שעות בהם פרלוב מיטיב לשלב את האישי, המשפחתי, האוטוביוגרפי עם הכללי, הלאומי, הישראלי; את הבנאלי, המורכב מרגעים המוכרים כל כך מחיינו אנו עם הפואטי, הפילוסופי והאקספרסיבי (דוגמא מופלאה לשילוב הזה מצוייה בפרק השלישי, בעריכה המקבילה בין הצילום "הביתי" של ביקור של זוג חברים ותיקים מברזיל לבין הצילום הרועד, האקספרסיבי, הניסיוני במפגיע, של נוף תל אביב ממרום דירתו וכל זאת על רקע מוזיקת בטוקדה ברזילאית). פרלוב מתעד את ישראל מנקודת מבטו וזהו מבט משלב בין הזר למוכר, של מישהו שבעת ובעונה אחת "לא מפה" ועם זאת חי ונושם את המציאות המקומית ובכך מייצר הזרה מבורכת לחוויה הישראלית המורכבת והתובענית.

פרלוב (ו"יומן" שיצא ב ,1983 בראשו) הוא במידה רבה האב רוחני ו"מורה הנבוכים" של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי שפרץ בגאון בסוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים ולא רק בגלל היותו מורה ומחנך דגול, אוהב קולנוע אמיתי, שהדביק בתשוקתו את תלמידיו ושהעמיד דורות של יוצרים (בהם גם כותב שורות אלה) אלא קודם כל בגלל ש"יומן" וקודם לכן "בירושלים" (1964) -יצירתו הסמי-ניסיונית, בה נושבת רוח "הגל החדש" הצרפתי של התקופה – לימדו את הדוקומנטריסט הישראלי, לחפש ולהדגיש את המבט הסוביקטיבי, להגדיר את "המרחק הנכון", את הפרספקטיבה מהתופעה המתרחשת למול המצלמה, לנסח קול אחיד, אותורטיבי, אך אף פעם לא דוגמטי, בעצם קול של משורר קולנועי ובעיקר לחתור לחוויה קולנועית צרופה, המודעת לחשיבות תכניה, אך לא מוותרת ולא משעבדת את הצורה לטובתם. הוא גם לימד אותם – עשור לפני חדירת הוידאו, הזול כלכלית והפשוט להפעלה, לתעשית הקולנוע, לעשות מעשה, לקחת מצלמה, לא להמתין לבירוקרטים וקובעי תכנים, לעשות קולנוע עצמאי באמת, להתחיל לצלם בעצמם, באלמוניות, עד שידעו לעשות זאת.

פרלוב ניסה לעשות קולנוע כמעט מהרגע בו דרך ב1958 על אדמת ישראל, בו פעלה באותה עת תעשיית סרטים מוגבלת מבחינה פיננסית ולא פחות מכך מבחינה מקצועית ואמנותית. המדינה הצעירה התאפיינה בקולנוע תעמולני ברובו המשמש כשופר לאידיאולוגיות המושלטות באמצעות מוסדות ממלכתיים עצמתיים. פרלוב, שלמד צילום בתחילה בפריז, שימש עוזר לאנרי לנגלוואה, מנהל הסינמטק בפריז, עבד שם עם הדוקומנטריסט ההולנדי הדגול יוריס איוונס ואף עשה סרט קצר המבוסס כולו על ציורים ("דודה צ'יינה הזקנה" - בתמיכת ידידו המשורר ז'אק פרבר) הגיע במידה רבה אל ארץ ציה קולנועית. הוא אמנם הצליח לבטא את קולו הייחודי ב"בירושלים" (הגם שמומן ע"י משרד ההסברה הממלכתי) ואף יצר שני סרטים עלילתיים ייחודיים : דוקו-דרמה על בן גוריון בשם: "42:6" (1969) ופנטזיה קומית מרנינה בשם "הגלולה" (1967) שאת תסריטה כתב ניסים אלוני;  אך הסרטים לא זכו להד לו קיווה בקופות ובביקורת השמרנית של התקופה וגם הפרויקטים הדוקומנטריים שהציע נענו לרב בשלילה. מנקודת שפל זו החל פרלוב, איש העולם הגדול, שהיה עד בפריז לתהליכים שהביאו לפריצת הגל החדש, שראה יום וליל סרטים מכל העולם בסינמטק המהולל, ושהכיר קולנוע באופן שיטתי ועמוק, אולי יותר מכל האנשים שעסקו בקולנוע בארץ, לצלם באלמניות את מה עשר שנים מאוחר יותר ובתמיכת הערוץ הבריטי צ'אנל 4 (וללא כל תמיכה ישראלית!) יהפוך להיות אולי ליצירה הקולנועית המשמעותית ביותר שנוצרה במקומותינו.

מלבד הסרטים שכבר הוזכרו לעיל מומלץ ביותר לראות את יומן ההמשך שיצר פרלוב בשנות התשעים "יומן מעודכן" (2001)  המנהל דיאלוג עם "יומן" ו"מעדכנת" אותו, את יצירתו האחרונה "תצלומי" (2003) שמורכבת מאוסף צילומי סטילס וכמובן הקריינות הייחודית שלו ובעיקר את "ביבה" (1977) , יצירת המופת הקצרה יחסית (פחות משעה) המתעדת חקלאית ואם שכולה בקיבוץ תל קציר למרגלות הגולן.

Comments