צ'ילה – זכרון עיקש (1997) – פטריסיו גוסמן

בעתיד, כאשר הקולנוע התיעודי יהפוך לאחד המקורות המרכזיים ללימוד ההיסטוריה של העולם, וכאשר יבואו להכיר ולהבין את המאורעות המאכזיים של המאה העשרים, יזדקר פטריסיו גוסמן כמתעדה הראשי של צ'ילה וכאיש שבזכותו ידע העולם לעולם ועד על ההתרחשויות שהובילו להפיכה הצבאית שם, ב11 לספטמבר (כן ה9/11 המקורי) ב 1973 בה נרצח נשיאה הנבחר, הסוציאליסט, סלוודור איינדה ואשר בעקבותיה עלתה לשלטון חונטה ימנית פשיסטית קיצונית בראשותו של שר הימיה גוסטב פינושה.

"צ'ילה – זכרון עיקש" הוא למעשה מעין פרק נוסף, החותם את האפוס בן 5 השעות "הקרב על צ'ילה" . זוהי מופת של עשייה תיעודית, שצולמה תוך סיכון חיים ממשי של יוצריה (אחד הצלמים נרצח ביריות איש צבא במהלך הצילומים ולו מוקדשת היצירה כולה)  ואשר נערכה ע"י גוסמן בגלות, לאורך ארבע שנים, בשלושה חלקים (בין השנים 1975-1979) לאחר שחומר הגלם הוברח בדרך לא דרך מצ'ילה. כמה מלים הכרחיות על "הקרב על צ'ילה" (שלולא אורכו היה בודאי נכלל ברשימת 12 סרטי החובה בביה"ס): היצירה נחלקת לשלושה חלקים: הראשון מתאר את ניסיון ההפיכה הראשון שלא צלח להפיל את איינדה ואת השמאל הסוציאליסטי הנבחר בבחירות דמוקרטיות, השני את המהלכים שהובילו להפיכה הסופית שהעלתה לשלטון את קצין הימיה אוגוסטו פינושה, כולל הקרב על ארמון הנשיאות "המוניידה" בסנטיאגו הבירה בו נרצח איינדה ואילו השלישי – בהחלטה הקולנועית המרתקת והמרגשת ביותר, חוזר לימי הסולידריות העממית בימי הניסיון הימני להשתלט על השלטון (ואשר הוביל אותו ליזום ולארגן בין השאר שביתת משאיות כללית במדינה) במהלכו יזמו אזרחים מן השורה (בתשובה לשביתה היזומה הנ"ל) קואופרטיביים עממיים לאספקה ומכירת מוצרי מזון בחנויות מאולתרות. אלה היו ימים אחרונים של  תקווה בסופם מחצה החונטה הצבאית השלטת ונאמניה בתוך הצבא, הפרלמנט והתעשיה את מתנגדיה באופן ברוטאלי ביותר. עשרות אלפי פעילי שמאל, אנטי פשיסטיים, פועלים ומנהיגיהם עונו ונרצחו. את קבריהם עד היום מחפשים במדבר הצ'יליאני אמהות שבורות לב כפי שהדבר מופיע גם ביצירתו האחרונה של גוזמן "נוסטלגיה לאור".

נחזור ל"קרב על צ'ילה" – הסרט נסמך לא רק על חומרי תעודה מסמרי שיער, מפעימים ומרגשים כשלעצמם ונערך בצורה מופתית אלא גם צולם תוך הקפדה סגנונית מעוררת השתאות. נראה שבתוך הבוקה והמבולקה של הימים ההם בצ'ילה, כשהקולנוענים נזעקים פעם אחר פעם אל תוך ההמולה (הפגנות, מעשי אלימות, הלוויות המוניות, כינסים צבאיים ועוד) ומצלמים באופן ספונטני נענים להתרחשויות שלפניהם, בכל זאת נלקחה החלטה: לצלם ככל האפשר בשוטים ארוכים, כאלה שמיצירים את השוויון שבין זמן אמיתי לזמן קולנועי, שוטים שייתנו את התחושה שהקהל נמצא "בתוך" הארוע, מתוך ניסיון להמנע מהמניפולציה שכופה על הקולנוע העריכה (שתארגן מאוחר יותר, בשולחן העריכה בגלות, את החומרים בסיקוונסים ארוכים). ב"הקרב על צ'ילה" ישנם כמה מה"שוט סיקוונס" (או one shot)  החזקים ביותר שנראו בהיסטוריה של הקולנוע (צילום ארוך מכתף של מסע הלוויה של פועל; הסתודדות קציני הצבא במה שנראה כהמתקת סוד ההפיכה הקרובה, שוט "אילם" במכוון). בקיצור "הקרב על צ'ילה" מעבר לחשיבותו ההיסטורית הוא גם מופת לעשייה קולנועית עשירה ורהוטה.

"צ'ילה – זכרון עיקש" הוא כאמור מעין אפילוג, אך הוא נחווה כיצירה עצמאית, אינטימית וענוגה, המסמנת את חזרתו של גוסמן מהגלות\ לצ'ילה חופשיה ודמוקרטית לראשונה מאז המאפליה ממנה נמלט. הסרט הוא בראש ובראשונה שיר אהבה למולדת או נכון יותר לאנשים שנשארו מאחור וחוו על בשרם את אימי המשטר הפשיסטי; אנשים שאיבדו את יקיריהם, את החופש היצירה שלהם ולמרות זאת לא בגדו בערכים ההומניסטים שלהם. זהו סרט אישי של במאי שחוזר הביתה, אל  דודו הפסנתרן העיור, אל אביו של חורחה מולר סילבה, הצלם הראשי המנוח של "הקרב על צ'ילה", אל אלמנתו של איינדה, אל אמנים ובמאי קולנוע שמשתפים אותו באינטימיות ובגילוי לב בחוויותיהם וברגשותיהם העמוקים. "צ'ילה-זכרון עיקש" הוא מסע בעקבות זמן אבוד, זמן ארור, שמשלב באופן פשוט אך מדויק ומרתק ראיונות מכמירי לב, קטעי ארכיון מתוך "הקרב על צ'ילה" ומסתיים באחד הסצינות המרגשות ביותר בתולדות הקולנוע (לפחות לטעמו של כותב שורות אלה); הסצינה מתרחשת באולם קולנוע בו נאספים סטודנטים לקולנוע בפניהם מקרין גוסמן לראשונה את "הקרב על צ'ילה" שהקרנתו נאסרה (בתקופת הדיקטטורה). זוהי סצינה אופיינית ל"סינמה וריטה", אותו סגנון רדיקלי, רפלקסיווי שהתפתח בצרפת בשנות השישים ואשר בחן באמצעים קולנועיים שונים את עצם משמעותו של המושג "קולנוע דוקומנטרי". הסצינה שלפנינו ב"צ'ילה-זכרון עיקש" מתמקדת בתגובות האמוציונליות של הצופים הצעירים, שגדלו בעת הדיקטטורה ואשר טועמים לראשונה בחייהם את החופש ואת הדמוקרטיה בארצם ובהמשך כשהם מנסים לבטא במילים בפני גוסמן את מחשבותיהם ותחושותיהם בעת הצפיה בסרט, בהיסטוריה המדממת שהוסתרה עד עתה מהם, הם נשברים, רובם פורצים בבכי, לא מסוגלים לבטא את אשר על נפשם. ההיסטוריה הלאומית והקולנוע הדוקומנטרי משתלבים באופן אופטימלי וכל שנותר עתה הוא לסכם במילותיו המפורסמות של גוסמן עצמו: "מדינה ללא קולנוע תיעודי היא כמו משפחה ללא אלבום תמונות". צ'ילה חזרה למשפחת העמים החופשיים ולנו נותר להודות על אלבום התמונות הקולנועי שגוסמן הגיש לעינינו.

 

Comments