בלווי (1994)

"בלווי" הוא אחד הסרטים המיטיבים להמחיש את מה שמכונה "הנפש הרוסית"; את התפיסה המטפיזית של הטבע רחב הידיים, את הפאתוס,  את המלנכוליה, את שמחת החיים הבסיסית והפשוטה, את הלהט מהפכני, את עליבות המצב הקיומי האנושי הבסיסי ואת גאולת הנפש וההתעלות השזורים, כבמעשה פלא, זה בזה וזה כנגד זה, בהרמוניה בלתי אפשרית, גדולה מן החיים, תפורה למידותיו של הקולנוע, מאז ומעולם. את כל הפלא הזה מצליח להעביר אל המסך, סרט צנוע, מצולם בשחור לבן (אבל בפילם 35 מ"מ) המתרכז רובו ככולו בחווה נידחת אי שם בטייגה הרוסית ובה חיים את חייהם הבלתי מפוארים אח ואחות (ובשלב מסוים מגיח ללוקיישן עוד אח וכנראה שחי שם גם ילד), חקלאים מהסוג הקומוניסטי, בקפסולת זמן חסר הקשר לעולם הסובב אותם יחד עם החיות המקיפות אותם.

"בלוווי" היא הפואמה הקולנועית הגדולה ביותר עד כה שיצר ויקטור קוסקובסקי, יליד 1961 מסט פטרסבורג, תלמידו המובהק של הבמאי הדגול הרץ פרנק, שכמורו שם לעצמו מטרה – לחשוף את הנפש האנושית על כל מסתריה ולהציג אותה לראווה במלוא יפעתה ועליבותה, בכעיקר במלוא אנושיותה. וכך חולפים הימים, האחות חולבת את פרתה, עימה יש לה דין ודברים מהמצחיקים ונוגעי הלב שנראו בקולנוע, האח משתכר שוב ושוב וחוזר על נאומיו האנרכיסטיים, האח הנוסף מגיע לביקור והשלושה יוצאים לשחיית עירום באגם הסמוך, והכלב רודף אחרי קיפוד ונובח עליו בחמת זעם. החיים: הוראות הפעלה. והמצלמה של קוסקובסקי? עוזבת למשל את הגיבורה כדי לסקור מקרוב את פיתוליו וקליפתו של עץ ענק, אולי משם תעלה איזו תשובה לשאלת הזמן, הקיום ומשמעותו, ברגע שמזכיר יותר מכל גאון קולנוע רוסי אחר שתר אחר העמדה הנפשית הרוסית: אנדריי טרקובסקי. והעריכה? משהה כל מעמד רק כדי לחבר אותו פתאומית, לכאורה ללא סיבה למעמד אחר, כשהיא קורית תגר לאחד משני הפרמטרים הגדולים, ההכרח שדרש אריסטו ב"פואטיקה" שלו (השני הוא הסיבתיות) אשר עליהם מושתתת הדרמטורגיה המקובלת, ההכרח הסיפורי, המוליך אותנו מאירוע אחד למשנהו. הסצינות ב"בלווי" אינן קשורות אחת לשניה ואשר אינן מייצרות רצף סיפורי אמיתי. לפנינו סרט הנסמך על סדרה של אירועים ודימויים חזקים והנחווה יותר כשירה ולא כסיפור עם התחלה אמצע וסוף, חוויה ולא חשיבה, אידיאליזם ולא אנליטיות. קולנוע מזוכך, טהור, קונקרטי ומופשט בעת ובעונה אחת, סוג של נס. ופס הקול? מתחיל בשירה הודית המלווה צילום ארוך, כמעט אין סופי של הנהר שלבסוף מביא אותנו, כמו באגדות אל החווה בה נמצא את גיבורינו (שאלה: "למה השירה ההודית בפתיחה?" תשובה: "כי גדלתי על קולנוע הודי בילדותי ואני אוהב שאין קשר ישיר בין תמונה לפס הקול") ואולי ברגע המדהים מכולם: פס הקול משתתק לחלוטין, כבהומאז' לקולנוע הסוביטי האילם, בזמן שהאח משמיע את עוד אחד מנאומיו חוצבי הלהבות עד עייפה שלו, רק כדי שהאחות, בשוט הבא, תשמע אותו מתוך אזניות הסאונדמן בצחוק גדול ומיד תצא במחול המוני, גרוטסקי, בעוד אחיה נופל שדוד ושיכור על הרצפה מאחוריה.

מבחינה סגנונית גרידא, קוסקובסקי, במבט ראשון, יכול לעשות רושם של עוד "זבוב על הקיר", במאי בסגנון "הקולנוע הישיר" האמריקאי של שנות השישים ואילך המושתת רובו ככולו על ההתבוננות סבלנית  ללא נוכחות פיזית של מי שעומד מאחורי המצלמה. אלא שלמרות העדרותו הפיזית המוחלטת מהסרט וההתרכזות  בתיעוד ההתרחשויות הבנאליות כביכול, נוכחותו דומיננטית ביותר. הגיבורים מתיחסים אליו, הוא לוקח כאמור את החופש לעזוב אותם ולצלם את סביבתם או לעשות מניפולציות בסאונד, אפשרויות שאינן בנמצא לבמאי "הקולנוע הישיר" וניכרים רצונו ומשיכתו הגדולה אל הגדול מן החיים שבגבולות החיים עצמם.

קוסקובסקי כבר בן חמישים ועדיין נחשב לסוג של ילד פלא. כמו מוצרט של הקולנוע, באמצעות המשובה הילדותית, הכשרון הטבעי השופע המתפרץ אל המסך והשליטה המקסימלית שלו ברזי החוויה הקולנועית הוא מצליח לסחוף את הצופה, שלא לומר להפנט אותו, למצב סוגסטיווי, בין שינה לעירות או מוטב, לגרום לצופה להרגיש כאילו הוא נרדם וחולם - את הסרט עצמו. כדי להרחיב את היריעה מומלץ ביותר לראות סרטים אחרים של קוסקובסקי. מומלצים ביותר: "פאבל וליאליה" (1999) הקצר – פרק בטרילוגיה העוסקת באהבה בתקופות חיים שונות של האדם, בגן ילדים, בחתונה של זוג צעיר או במקרה שלפנינו –ז וג קשישים עולים מרוסיה החווים את רגעי החיים המשותפים האחרונים שלהם עלי אדמות בירושלים בעוד היא סועדת אותו על ערש דווי (אגב באחד הרגעים מגיע לפתע הרץ פרנק לבקר את ידידו האמן החולה); "טישה" (2003) בו ממקם קוסקובסקי במשך שנה תמימה את מצלמת הוידאו שלו בחלון ביתו ומתבונן על העולם שבחוץ... מסיטואציה בנאלית זאת נוצרת יצירה משעשעת, מפתיעה, נוגעת ללב לעיתים שמצליחה באורח פלאי לאחד את מיטב הקומדיה של ז'אק טאטי עם המטפיזיות של טרקובסקי ועל הדרך גם להיות סרט משטרתי, מחזמר ואפילו וידאו ארט – ומי שלא מאמין מוזמן לבדוק.  

         

Comments