"הקרב על אלג'יר" - The Battle Of Algiers

ג'ילו פונטקורבו, איטליה – אלג'יר, 1966

עם יציאתו לאקרנים של "הקרב על אלג'יר" הסתמנה חשיבותו בכך שבמהרה הפך למודל המרכזי לסרטים פוליטיים ורדיקליים. הסרט היווה השראה ליוצרים ממדינות העולם השלישי אשר ביקשו לספר את סיפור דיכוי עמם דרך נקודת מבטם ובכלים קולנועיים אפקטיביים. כארבעים שנה מאוחר יותר, חשיבותו של "הקרב על אלג'יר" חוזרת להיות מרכזית ביותר (לא מזמן הוא הוקרן בפנטגון) בזכות האופן בו הוא מתאר את קונפליקט מאבק הגרילה של מדינות עולם שלישי למען שחרור מהכובש המערבי. ארבעים שנה לפני שהטרור וצורת הלחימה בו הפכו למרכז סדר היום הפוליטי והתקשורתי, "הקרב על אלג'יר" נתן מבט מורכב, מעמיק ובלתי מתפשר עליהם. באחד מן הרגעים החזקים בסרט, עיתונאי שואל את אחד ממנהיגי ארגון השחרור האלג'ירי (FLN- החזית לשחרור לאומי) אם אינו מרגיש שזה לא מוסרי להשתמש בנשים כדי להחביא את הפצצות שלהם ולהרוג אנשים חפים מפשע. המורד האלג'ירי עונה לעיתונאי שאין ברשותם מטוסי קרב כדי לפוצץ בתים מהאוויר, ושאם הם יתנו להם את מטוסי הקרב הם ללא בעיה יתנו להם את הסלסלות עם הפצצות. "הקרב על אלג'יר" שואל שאלות מוסריות חסרות פשרות על המצב המלחמתי שאנו מכירים היום. האם גישה אחת מוסרית יותר מהשנייה? האם המטרה מקדשת את האמצעים?

 הבמאי ג'ילו פונטקורבו והתסריטאי פראנקו סולינאס האיטלקיים רצו לעשות סרט לכבוד שחרורה של אלג'יר ב-1962. תחילה הם חשבו לעשות סרט בו עיתונאי זר סוקר את המרד ולומד במהלך הסרט את חשיבותה ומורכבותה של המלחמה שהאלג'ירים עורכים. אחרי שהתייעצו עם חברי ה-FLN, אלה אמרו להם שזו לא דרך לעשות סרט על המלחמה, כי סרט כזה יעסוק בראש והראשונה בהתלבטויות של הגיבור ולא במאפייניו של המרד. מהר מאוד שינו פונטקורבו וסולינאס את התסריט ויצרו סרט פוליטי שונה, עצמתי, שלא מתנהל על פי הנוסחאות הקולנועיות המוכרות. בניגוד למה שהיה נהוג בסרטים על העולם השלישי עד אז, "הקרב על אלג'יר" לא הציג את המורדים והמקומיים כקריקטורות גרוטסקיות ולא עשה רומנטיזציה שלהם. פונטקורבו נקט באסתטיקה ריאליסטית והשאיל כמה מהעקרונות של הזרם הניאו-ריאליסטי. הרעיון היה לצלם את הסרט כאילו הצופה נמצא ממש בתוך האירועים, כאילו מדובר בחומר דוקומנטרי, ולא סרט עלילתי. פונטקורבו השתמש בחומר גלם שחור לבן והקצין את הקונטרסטים כדי להעניק לתמונות אופי מחוספס של יומני חדשות. בנוסף, אחד החידושים הגדולים של הסרט היה השימוש במצלמת כתף רועדת שלא הייתה פופולרית אז כמו שהיא פופולרית היום, במטרה לייצר תחושה ריאליסטית. בנוסף, גם העריכה מייצרת אווירה של סרט גרילה, שנערך מהר, והמבנה של הסרט הוא אפיזודיאלי ועוקב אחר התרחשותם של אירועי מפתח במלחמה ולאו דווקא אחר דמות אחת והתהליכים האישיים שעוברים עליה.  פונטקורבו בחר סגנון קולנועי בוסרי שהעניק לסרט ממד תיעודי משכנע עד כדי כך שבכותרות הפתיחה הוא נאלץ לשים כתובית המצהירה כי אין בסרט אף לא פריים אחד של חומר גלם תיעודי. בנוסף, החליט פונטקורבו להשתמש לתפקידים הראשיים באנשי המקום, שחקנים לא מקצועיים שנבחרו על פי הופעתם החיצונית האמינה, ולא בהכרח על פי כשרון המשחק שלהם. בין השחקנים מופיעים מורדים אלג'ירים אמיתיים. השחקן המקצועי היחיד בסרט הנו ז'אן מרטן, שמגלם את מתייה, הקולונל הצרפתי, בצורה ריאליסטית ואמינה. הגישה האסתטית של פונטקורבו באה לייצג גם עמדה אתית. הסרט מנסה להציג את שני הצדדים באופן מורכב, ולמרות שהוא נוטה לתמוך מעט יותר בעמדה של המדוכא, הוא עדיין מנסה להראות את שני הצדדים באופן שווה מבלי לעשות דמוניזציה של אף אחד מהם. המבט החד והבוגר על נושאים כמו טרור, כיבוש, נוכחות צבאית זרה במדינת עולם שלישי וממד האנושי מוסרי שמקשר בין כולם הופכים את "אלג'יר" לסרט נצחי, שהוא רלוונטי היום בדיוק כפי שהיה בזמנו.

   במובן הרחב, "הקרב על אלג'יר" הנו סרט פרופגנדה פוליטי המנסה לעורר את הצופה ולגרום לו להגיב באופן מיידי לזוועות המתרחשות בעולם. בשנות ה-60 החלו להתעורר בעולם השלישי צעירים וארגונים שתרו אחר שחרור מהדיכוי והניצול הקולוניאליסטי. המהפכות בדרום אמריקה ואפריקה בשנות ה-60 בהשראת פאנון וצ'ה גווארה הן דוגמאות לכך. הסרט נתן ביטוי לתחושה ששררה באותם הימים והיא שמהפכה אמיתית תבוא רק באמצעים אלימים, ולכן ההקרבה העצמית היא הכרחית ובלתי נמנעת. לאחר שנים של דיכוי, "הקרב על אלג'יר" מסתכל על עולם בו מלחמת הגרילה והטרור הפכו לאמצעים לגיטימיים לתנועות שחרור לאומיות ושואל איפה הגבול, מה מותר ומה אסור. שאלות אלה, כמובן, נוגעות לשני הצדדים במלחמה, הרי השיטות של המדכא רחוקות מלהיות נאורות. מה יותר מוסרי: לפוצץ בתי קפה או להרוס בתים מהאוויר באמצעות מטוסים? להרוג שוטרים באמצע הרחוב או לענות אסירים במטרה להשיג מידע על הארגון?

   "הקרב על אלג'יר" הנו גם סרט מתח. פונטקורבו וסולינס מתמקדים בפרטים הקטנים של הטקטיקות הצבאיות וכך מייצרים סיפור מתח עצמתי. סיפור הסרט עוקב בקפידה אחר המהלכים האסטרטגיים של כל צד וכך נבנה מתח לגבי איך ומי ינצח בכל קרב. בנוסף, התיאור הפרטני משרת גם מטרה תיעודית היסטורית. לא מעט פעמים הוצג "הקרב על אלג'יר" למטרות "חינוכיות" - הן ללוחמים נגד הטרור והן במסגרת ארגוני שחרור לאומיים. "הקרב על אלג'יר" חושף את הקרב בו כולנו נמצאים היום, במלוא המורכבות שלו. הסרט מתחיל מהסוף - כישלון המרד - וחוזר אחורה בזמן כדי להתחיל מההתחלה ולספר איך הדברים התגלגלו למצב הטראגי. עם זאת, הסרט נעשה לאחר שההיסטוריה גילתה שדיכוי המרד והאסטרטגיות המלחמתיות של המדכא, בסופו של דבר נידונו לכישלון. מספר שנים לאחר "ניצחון" צרפת על המורדים האלג'ירים התעורר שוב המרד ובסופו של דבר, ב-1962, אלג'יר זכתה לעצמאות שלחמה עבורה כה הרבה.

 

 

המלצות צפייה נוספות:

סרטים על פי תסריטים של פראנקו סולינאס:

סולינאס כתב במגוון ז'אנרים שונים, אך תסריטיו תמיד מתרחשים על רקע פוליטי ומספקים נקודת מבט שמאלנית, המזדהה עם המיעוט המדוכא ויוצאת נגד דיכוי קולוניאליסטי/גלובלי/מערבי/מודרני.

- "סאלבטורה ג'יוליאנו", סרטו של פרנצ'סקו רוזי מ1962 על מנהיג מאפיה סיציליאני שהפך לסמל פוליטי. אחד הסרטים הניאוריאליסטיים הפוליטיים החזקים והמאתגרים ביותר.

- "מר קליין", של ג'וסף לוזי. על סיפורו של צרפתי בזמן הכיבוש הנאצי.

- A BULLET FOR THE GENERAL, של דמיאנו דמיאני. מערבון ספגטי פוליטי מאוד.

- "התמימים והפראים" (SAVAGE INNOCENTS), סרט של ניקולס ריי על חיי האסקימוסים שיוצאים מאיזון בעקבות המפגש עם אנשים מן המערב.

ועוד.

 

סרטים פוליטיים:

- "Z", של קונסטנטין קוסטה גברס. אחד מהסרטים הפוליטיים המפורסמים ביותר לצד "הקרב על אלג'יר"

- "הסיפור האמיתי", של לואיס פואנזו. סרט ארגנטינאי על רקע תוצאות המשטר הצבאי.

- "שעת הכבשנים", של פרננדו סולאנאס. סרט פרופגנדה חתרני אנטי-נאו-קולוניאליסטי.

- STATE OF SIEGE, של קוסטה גברס על פי תסריט של סולינאס. על מלחמת הגרילה של הארגון השמאלני הקיצוני מאורוגואי - ה"טופאמארוס" – ומלחמתם האכזרית.

 

 כתב: פבלו אוטין

Comments