פאתר פאנצ'אלי (תפילת הדרך) - Pather Panchali

סטיאז'יט ריי, הודו, 1955

סטיאז'יט ריי נולד למשפחה של אינטלקטואלים בכלכותה. אמנם הוא התאהב בקולנוע עוד כשלמד במכללה ,אך הוא הפך למעצב גרפי ועבד בפרסום. החברה בה הוא הועסק שלחה אותו בסוף שנות ה-40 לעבוד באנגליה למספר חודשים ושם נחשף ריי לניאו-ריאליזם האיטלקי ובעיקר לסרט "גונבי האופניים". בחזרה בכלכותה, פגש ריי את ז'אן רנואר, שב-1950 צילם שם את סרטו "הנהר". ריי הצליח לעבוד כעוזרו של רנואר במשך הצילומים וזהו רנואר שעודד אותו לביים סרט בעצמו. ריי ניסה במשך זמן רב לגייס כספים בכדי לצלם את "פאת'ר פאנצ'אלי", אך רק לאחר 5 שנים הצליח לסיים אותו, וגם זאת רק לאחר הפקה ממושכת ומלאת מכשלות. "פאנצ'אלי" זכה להצלחה ביקורתית בינלאומית כאשר ב-1956 הוצג בפסטיבל קאן. באותן השנים חלה התעוררות במוסדות הקולנוע האירופיים שחיפשו להיחשף לקולנוע אחר, לא מערבי. בתחילת שנות ה-50, בזכות פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים, גילה המערב את קורוסאווה והקולנוע היפני, וכך גם את ריי והקולנוע ההודי. "פאתר פאנצ'אלי" אינו רק סרטו הראשון של ריי כבמאי, אלא גם הסרט הראשון מתוך "טרילוגיית אפו", אחת היצירות החשובות והיפות בתולדות הקולנוע. כשריי החל את צילומיו ל"פאתר פאנצ'אלי" הוא לא תכנן אותו כחלק ראשון בטרילוגיה. רק עם סיום הסרט החליט ריי להמשיך לעקוב אחר חייו של הילד המופיע בו. "פאתר פאנצ'אלי" עוסק במשפחה ענייה בכפר בהודו. הסרט עוקב אחר לידתו של אפו והיחסים שלו עם אחותו, אביו, אימו וסבתא/דודה שלו. בסרט הזה אפו הוא בעצם דמות משנית, ילד קטן הצופה מהצד. ההתרחשויות מתמקדות באימו, אחותו וסבתו. מה שקסם לצופים המערביים ב"פאתר פאנצ'אלי" היה הסגנון הריאליסטי האנתרופולוגי של ריי. הסרט נבנה בקצב איטי, בהתבוננות בנופים ההודים ובנוף פניהן של הדמויות. אנחנו נחשפים למנהגים של הדמויות ולאופיין באמצעות אווירה של גילוי ראשוני, תמימות ופרימיטיביות, שמא דרך מבטו של ילד קטן, או של צופה זר שמגיע לכפר ונחשף לכל בפעם הראשונה. החיבור אל הטבע, הראשוניות, והתוכן ההומני מוטבעים גם הם ביצירה זו. דווקא הראשוניות הזאת והאיטיות גרמה לחלק מהצופים והמבקרים להגיב בחריפות, ולטעון שאין בסרט איכויות בולטות ושהוא זכה להערכה רק בגלל האקזוטיות שלו. הביקורת התייחסה לא פעם ל"פאתר פאנצ'אלי" כסרט "פרימיטיבי", והאמת היא שסרטו הראשון של ריי הנו הפקה עצמאית וצולם בהרבה מובנים כסרט חובבים. זהו לא רק סרטו הראשון של ריי כבמאי הנעדר הכשרה כלשהי בתחום, אלא גם סרטו הראשון של צלמו, שעד אז היה צלם סטילס. חלק מהשחקנים הם שחקנים לא מקצועיים והכל צולם בלוקיישן. בארה"ב הביקורות טענו שעריכת הסרט נראית כמו גרסת ראף-קאט, ובנוסף, העובדה שריי השתמש בסוגי חומר גלם שונים לאורך ההפקה הארוכה גרמה לקפיצות בגוונים של השחור לבן והטקסטורה של הפילם. התוצאה, בסופו של דבר, הנה ניאו-ריאליסטית. היה זה "גונבי האופניים" שעודד את ריי להאמין שניתן לעשות סרטים באופן שונה ממה שהיה נהוג בהודו עד אז. "פאתר פאנצ'אלי" אימץ את האסתטיקה הניאו-ריאליסטית והביא אותה להודו. תעשיית הקולנוע ההודית התמקדה במלודרמות וסרטים מוזיקליים, והסרט של ריי הציע אלטרנטיבה חדשה: הומניות ורגישות כנגד הבידורי והראוותני. הצלחתו של "פאתר פאנצ'אלי" הקנתה ניצחון קטן לקולנוע החובבני העצמאי, ופתח את הדלתות של הודו לעיניים המערביות.

   רוב סרטיו של ריי לא זכו להפצה בינלאומית גדולה, ונצפו בעיקר במסגרת פסטיבלי קולנוע. החובבניות והקצב האיטי של "פאתר פאנצ'אלי" עלולים לגרום לצופה לא לקבלו. אלה שיצליחו להתגבר על הרושם הראשוני הזה ימצאו את דרכם אל הסרט באמצעות ההתחברות לדמויות השונות, בעיקר לסבתא בת ה-80, המגולמת על ידי שחקנית הודית ותיקה, שריי גילה במקרה שעודנה בחיים וליהק אותה לסרט. אך כמובן, גם דמותה של האם, שחוסר האונים שלה גורם לה להיות קשה ומחוספסת כלפי הסובבים אותה, והקשר החם בין אפו ואחותו, מהווים מוקד רגשי מרכזי בסרט.

   אמנם "פאתר פאנצ'לי" ידוע בזכות הסגנון הריאליסטי והתוכן ההומניסטי, אך לא נדרש להיות חד עין במיוחד כדי להבחין בקומפוזיציות המוקפדות והיפהפיות של הסרט. בסופו של דבר, ריי היה אסתטיקן גדול. הרקע שלו בעיצוב גראפי ושיתוף הפעולה עם צלמו סוברטה מיטרה מקנים לסרט איכות פורמלית שרבים נוטים להתעלם ממנה. כבר בסרטו הראשון ניתן לגלות את תחילתה של השפה הסימבולית של ריי, שתתפתח בסרטיו הבאים. לחפצים כמו כדים, הרכבת וכדומה, מצטברת משמעות סימבולית שמתפתחת מסרט לסרט בטרילוגיה. ב"פאתר פנצ'אלי" המשמעות של החפצים האלה עדיין מסתורית, אך מי שיצפה בשני החלקים האחרים בטרילוגיה (ומומלץ מאוד לעשות זאת!), יגלה כי הרכבת, למשל, תקבל משמעות סימבולית מורכבת שקשורה לקשר של אפו עם משפחתו והאנשים הקרובים אליו. הרכבת היא זאת שתגדיר את תנודתו בין קרבה וריחוק ביחס לבני משפחתו השונים.

   הסרט השני בטרילוגיה הוא "אפרז'יטו" (הבלתי מנוצחים), ועוקב אחר גיל ההתבגרות של אפו. הנופים העירוניים בסרט השני שונים בתכלית מהנופים הכפריים של הסרט הראשון ומהווים התפתחות של נושאים הקשורים למודרניזציה של הודו - נושאים שהעסיקו את ריי לאורך הקריירה שלו. "אפרז'יטו" הנו סרט פשוט יחסית מבחינת הבימוי ויותר מחוספס וקודר מאשר הסרט הראשון. "אפארז'יטו" הוא הישגו הפחות מרשים של ריי בתוך הטרילוגיה. אך למרות פגמיו מדובר בסרט רגיש, אנושי, שלא רק מגלה את תהליך הגיבוש וההתבגרות של גיבורו, אלא גם את זה של ריי.  

  הסרט השלישי "אפו סנסר" (עולמו של אפו), עוקב אחרי חייו הבוגרים של אפו. הוא מוצא אישה, נולד לו תינוק ואפו נאלץ ללמוד להתנהל בעולם של מבוגרים. את אפו המבוגר מגלם השחקן סומיטרה צ'אטרז'י, שהפך לימים לשחקנו הקבוע של ריי. ב"עולמו של אפו" הוא נתן את הופעתו הקולנועית הראשונה. "עולמו של אפו" נוגע לעיתים במלודרמטיות, אך רגישותו, חוש ההומור המעודן בו ניחן ואהבת האדם שבו הופכים את הסרט לפרק סיום עוצמתי ומרגש לטרילוגיה.

   המוזיקה בכל סרטי הטרילוגיה נכתבה על ידי ראווי שנקר, אחד המוזיקאים הגדולים של הודו, שבאותה התקופה היה רק בתחילת דרכו.

סרטים נוספים מומלצים:

של סטיאז'יט ריי:

 - חדר המוזיקה (ז'אלגאסאר)

-  דבי - DEVI

- העיר הגדולה - מנאהאגאר

 

כתב: פבלו אוטין

Comments