חופשתו של מר הולו - M. Hulot's Holiday

 ז'אק טאטי, צרפת, 1953

ז'אק טאטי נולד למשפחה אריסטוקרטית רוסית שאיבדה את תארה. שמו המקורי היה ז'אק טאטישף. האגדה מספרת שאת הקריירה האומנותית שלו החל כאשר כחלק מקבוצת רגבי נהג לבדר את עמיתיו בארוחות. עם זאת, ידוע כי לטאטי לא היה הצורך המתמיד לבדר את הסובבים אותו, כמו שנוהגים רוב הקומדיאנטים. לעומתם, טאטי היה אדם של מעט מילים, שקט ומדוכדך.

   נהוג להשוות את טאטי לגדולי הקומדיה האילמת, צ'אפלין וקיטון. נאמנה למסורת הקולנוע האילם, רוב הקומדיה של טאטי מושתתת על בדיחות פיזיות וויזואליות ולא על דיאלוגים. בדומה לצ'פלין וקיטון, המציא לעצמו טאטי פרסונה קומית שחוזרת מסרט לסרט והיא בעלת סימני היכר משלה. את "מר הולו", הפרסונה הקומית של טאטי, מאפיינים המקטרת הארוכה והדקה, המעיל, ההליכה החלקלקה, הגובה וגמלוניותו. בשונה מקודמיו בתחום, טאטי לא מיקם את דמותו של הולו במרכז ההתרחשויות בסרטיו. הולו מהווה רק דמות בפסיפס דמויות, והסיטואציות וההומור לא בהכרח מתנהלים סביבו. בסרטו "חופשתו של מר הולו", מר הולו עדיין בעל תפקיד מרכזי, אך בהמשך הקריירה הוא ינסה לדחוק את הולו יותר ויותר לצד, עד שבסרטו "פלייטיים", הולו יהפוך לסטטיסט, רוח רפאים שנוכחת בצדו של הפריים (מאוחר יותר, בעקבות כישלונו של "פלייטיים", חזר הולו למרכז בסרט "טראפיק", על פי דרישת המפיקים). בנוסף, אין טאטי נוהג להשתמש בקלוז אפים – לא של הולו ולא של יתר הדמויות. עובדה זו גרמה לכמה מבקרים (בעיקר ג'ונת'ן רוזנבאום), ללכת בעקבות באזין ולדבר על ה"דמוקרטיה" של טאטי. במושג "דמוקרטיה" הכוונה לכך שמכיוון שהסרט מצולם ממרחק של לונג שוט ומתקיימות בו התרחשויות רבות בו זמנית, הצופה יכול לבחור באיזה חלק מן הפריים הוא רוצה להתרכז, אחרי איזו דמות הוא רוצה לעקוב ובאיזו בדיחה להתמקד. ב"חופשתו של מר הולו", הטכניקה הזאת אינה מפותחת כמו בסרטיו הבאים של טאטי, אך היא עדיין קיימת. בולטת בסגנון של טאטי הכוריאוגרפיה של האלמנטים בפריים, הכל מתוזמן ומאורגן. בסצנת הפתיחה של "חופשתו" אנחנו רואים קבוצה של אנשים רצים מרציף לרציף כדי לתפוס את הרכבת, הכל בכוריאוגרפיה מושלמת.

    סגנונו יוצא הדופן של טאטי, גורם לקומדיות שלו לפעול באופן שונה מהאופן בו אנו רגילים. אף שסרטיו מצחיקים מאוד, לעיתים נוצרת תחושה שאנחנו לא צוחקים מכל הבדיחות, אלא נדהמים מהן, או מעריכים אותן. הצילום המרוחק ודיוק הפעלולים גורמים לנו להתפעל וליהנות ממה שאנחנו רואים, ואף לצחוק, אך לא באופן בו אנו רגילים לעשות זאת בקומדיות מן השורה. ייחודו של טאטי מצוי שם - ביכולת שלו לשלב את הצחוק עם תחושת התפעלות או פעילות אינטלקטואלית, וליצור כך חוויה ייחודית (בהרבה מובנים מדובר תגובה דומה לזו שמעוררים סרטיו של באסטר קיטון). יש כאלה שיחושו שהשילוב הזה דווקא פוגע באפקטיביות של הקומדיה, אך נכון הוא להגיד שזהו המקום בו נעוצה גאוניותו ומורכבותו של טאטי כיוצר.

   טאטי בלט גם בתחום הסאונד. אם סגנונו הושווה לסגנון של הקולנוע האילם, הרי זה בגלל שיש בסרטיו מעט מאוד דיאלוגים. אפילו כשיש דיאלוגים, לרוב מודגש בהם הצד האסתטי של הדיאלוג ולא תוכנו - גוון הקול המסוים של הדמות, העוצמה, הצליל המיוחד. בנוסף, היה טאטי אשף בשימוש באפקטים קוליים. בסרטיו נהג להעניק לחפצים, או לאתרים מסוימים חיים בפני עצמם באמצעות פס הקול. כך למשל, לדלת הכניסה למסעדת המלון קול משלה שחוזר כל פעם שהיא נפתחת ונסגרת. מוזיקה מסוימת מקושרת ללוקיישן מסוים וכך, מעבר לאפקט הקומי שלהם, חזרתם של האפקטים הקוליים מהווה חלק מהמשחקיות והמשמעויות שהסרט מייצר.

   החזרתיות של אלמנטים מן המבע הקולנועי והשימוש באפקטים קוליים בצורה מודגשת מחזקים את תחושת המכניות של הדמויות ושל העולם המתואר. הטכנולוגיה והמוסדות החברתיים שאמורים לשים סדר בעולם הכאוטי, לא מצליחים לעשות זאת בעולמו של טאטי. הטכנולוגיה אינה ניתנת לשליטה ולעולם של טאטי רצון משלו – רצון אבסורדי, מפתיע ומשועשע. מצד אחד, דמותו של הולו היא חלק מהמכניזציה המודרנית, אך מצד שני היא גם חותרת נגדה ומביאה אותה למשבר. אפילו שהוא פרסונה שחוזרת מסרט לסרט, הולו מייצג בהרבה מובנים את ההומני ביותר בעולם המודרני. התנהגותו האבסורדית וההרסנית, הנה תמימה וילדותית, ובכך אנושית, פשוטה, ולא "מקולקלת" על ידי הקידמה. התנהגותו של הולו, על כן, נתפסת כחתרנית. בעולם בו אנשים מתנהגים כמו רובוטים הכלואים בנורמות החברתיות הבורגניות וערכי הקידמה הטכנולוגית, הולו מייצג סוג של אידיאל של תמימות שממוטט את המערכות מסביבו. טוב ליבו, המגושמות שלו וחוסר שליטתו בסביבה חושפים הן את המשמעות התרבותית העמוקה של תהליך המודרניזציה והן את מה שאבד בעקבותיו.

   "חופשתו של מר הולו" הוא אולי סרטו הנגיש ביותר של טאטי והוא זה שזיכה אותו בהכרה עולמית. "חופשתו" נחשב גם לאחד ההישגים הבולטים ביותר של הבמאי. בסרט זה סגנונו המיוחד מתחיל להתפתח אך לא מגיע להקצנה; אמנם הולו אינו תופס את מרכז הסרט, אך הוא גם אינו נעלם לקצוות הפריים. הביקורת על העולם הטכנולוגי המודרני בסרט זה אינה חריפה. טאטי אינו טוען שהטכנולוגיות הורסות את הנפש האנושית, אלא שהן גורמות לאנשים להתנהג באופן מצחיק, אבסורדי. אהבת האדם של טאטי בולטת ב"חופשה" ולמרות ריחוק המצלמה הוא מצליח לייצר קירבה בין הצופה לבין הדמויות. הצופה לומד להכיר את הטיפוסים המוזרים שמבלים את חופשת הקיץ שלהם באחד מן החופים הצרפתיים כאילו הוא עצמו בחופשה במלון וצופה עליהם מהצד. למרות חוסר היכולת להתמודד עם העולם הבוגר, הבורגני המודרני, טאטי מתאר את העולם הזה בחום. סרטיו של טאטי מחבקים את החיים, ומבטאים את ההנאה מהאבסורדיות שבהתנהגות האנושית ואת היופי שבה.

 

 

סרטים נוספים מומלצים:

טאטי:

"זה הדוד שלי": סרט מקסים על ילד בן למשפחה בורגנית בבית מודרני לעילא והדוד הפשוט שלו (טאטי), אוהב הציפורים והחיים, שלוקח אותו לטיולים משחררים ושובבים. הסרט מתאר גם את החיים ברובע בו הדוד חי ושלל הדמויות הססגוניות שבו.

"פלייטיים", סרט שטאטי צילם במקור ב-70 מ"מ ורצוי לראות את זה על מסך גדול. בסרט זה לקח טאטי את סגנונו לקיצוניות, בנה עיר באולפן שנקראה "טאטיוויל", והמשיך את ההפקה במשך שנים רבות ובהוצאות גדולות. הסרט נכשל קשות בקופות וכמעט גמר את הקריירה של טאטי ששקע בחובות.

"PARADE" סרטו האחרון של טאטי, שאינו מוערך די, אך מבקרים רבים מחשיבים אותו כאחד מהשיאים הגדולים שלו.

 

קומיקאים אחרים משנות ה-50 וה-60:

 

פראנק טשלין: טשלין החל את הקריירה שלו כבמאי אנימציה וכשעבר לביים סרטים באורך מלא הוא החדיר אליהם טכניקות מהאנימציה ובדיחות רבות מסרטיו מבוססות על ההגיון של סרטוני באגס באני ודאפי דאק. הקומדיות שלו הן סטירות קיצוניות עם הרבה מודעות עצמית למדיום. שלל הבדיחות הפנימיות והעלילות השרירותיות וגדושות מלאכותיות (הכל "בכאילו") הופכים אותו לבמאי אקסצנטרי שלא תמיד קל להתחבר אליו. סרטיו המומלצים ביותר הם:

THE GIRL CANT HELP IT

WILL SUCCESS SPOIL ROCK HUNTER

SON OF PALEFACE

 

ג'רי לואיס:

קומיקאי שלא זכה להערכה ביקורתית רבה בארה"ב, אך המבקרים הצרפתיים ראו בו אמן העוסק, באמצעות קומדיית הסלפסטיק, בנושאים חשובים.

לואיס כשחקן עבד עם במאים שונים (ביניהם פראנק טשלין), ומאוחר יותר החל לביים את סרטיו בעצמו. לואיס גם זכה לפופולריות רבה לצדו של השחקן דין מרטין, שהיו ידועים כצמד "מרטין אנד לואיס".

סגנונו הקומי הוא ההשפעה הגדולה ביותר למיטב הקומיקאים בני זמננו. ביניהם אדאם סאנדלר, וויל פארל וג'ים קרי.

 

- ARTISTS AND MODELS, של פראנק טשלין ועם דיו מרטין

- ROCK-A-BYE BABY, של פראנק טשלין

- DISORDERLY ORDERLY, של פראנק טשלין

- הפרופסור המטורף, של ג'רי לואיס

- LADIES MAN, של ג'רי לואיס

- BELLBOY, של ג'רי לואיס

- LIVING IT UP, של נורמן טורוג ועם דין מרטין

 

 

כתב: פבלו אוטין

Comments