"ציפורי שיר, ציפורי טרף" - Hawks And Sparrows

פייר פאולו פזוליני, 1966, איטליה

פייר פאולו פזוליני הוא הנציג הבולט ביותר של הקולנוע הצעיר החדש שצמח באיטליה בתחילת שנות ה-60. עם זאת, פזוליני כבר היה דמות מפורסמת באיטליה עוד טרם שניגש לביים את סרטו הראשון "אקטונה" ב-1960. שמו התפרסם בעקבות רומנים פרובוקטיביים שכתב על חיי העניים ברומא, ספרי שירה רבים ומוערכים שפרסם ודמותו כאינטלקטואל והוגה דעות ידוע. בתחום הקולנוע, היה פזוליני תסריטאי בסרטים איטלקיים של שנות ה-50. בין היתר כתב את הדיאלוגים ל"לילות קביריה" של פליני. פזוליני היה אחת הדמויות היותר שנויות במחלוקת בתרבות האיטלקית. תפיסת העולם הקיצונית שלו התנגשה עם ממסדים שונים שוב ושוב. הוא גורש מהמפלגה הקומוניסטית בגלל היותו הומוסקסואל ואולי גם כי למרות היותו בעל נטיות מרקסיסטיות, הוא נהג לבקר אספקטים רבים של הקומוניזם. הוא הותקף על ידי הכנסייה בגלל תפיסותיו הנוצריות הרדיקליות, הוא הותקף גם רבות על ידי מפלגות פשיסטיות, שהיו אויבו המושבע ביותר. פזוליני היה אקטיביסט אינטלקטואל שלא היסס להביע את דעותיו בפומבי. אמונותיו השמאלניות הקיצוניות הביאו אותו להתגורר בשכונת עוני רומאית ולחיות בעוני יחד עם שכניו. הוא הקים קהילה והיה חולק את רווחיו יחד עם עמיתיו. לאורך חייו העסיק אותו הרצון לתת ביטוי בקולנוע, בספרות, בשירה או בהרצאותיו לשכבות הנמוכות, לאנשי השוליים, לנשכחי החברה, לפועלים ולתת-פרולטריון. פזוליני ראה בקפיטליזם בכלל ובבורגנות בפרט את מקור עיוות הערכים בחברה, חוסר הצדק והעוולות, לכן לא קשה להבין את משיכתו אל הניאו-ריאליזם בראשית הקריירה שלו, זרם שביקש לבטא את מצוקתן של השכבות הנמוכות. פזוליני צילם את סרטיו הראשונים בסגנון ניאו-ריאליסטי וביקש לחזור לעקרונות שעיצבו את זרם זה, שהיה כה חשוב לתרבות האיטלקית. עם זאת, פזוליני התפתח לאורך הקריירה שלו ועשה סרטים שהיו שונים בסגנונם האחד מהשני. הוא עשה סרטים ניאוריאליסטים, פנטזיות, אלגוריות מופשטות, דרמות דתיות, עיבודים לסיפורים מיתולוגיים, עיבודים צבעוניים לספרות קלאסית עממית ואף עיבוד פוליטי, מאוד גראפי וקשה לצפייה לספר "120 ימי סדום" של המארקיז דה סאד.

   הקולנוע של פזוליני מצליח לברוח מהגדרות מקובעות. במאמר תיאורטי שכתב על הקולנוע הוא הגדיר את האומנות השביעית כשפה לא סימבולית. בניגוד לשפות אחרות הקולנוע אינו נותן ביטוי למציאות באמצעות סמלים וסימנים, אלא באמצעות ייצוג המציאות עצמה. הכוונה היא שהשפה הקולנועית אינה מורכבת מסימנים בעלי קשר למציאות ומשמעות מוגדרים מראש. למשל, בשפה המדוברת המילה "עץ" באה כדי לסמן את העץ במציאות, הקולנוע לעומת זאת, מראה ישר את העץ, ולכן השפה שלו אינה ניתנת להגדרה. "ציפורי שיר ציפורי טרף" הנו סרט המשלב סגנונות שונים של פזוליני. זהו סרט בעל מאפיינים נאו-ריאליסטיים, אך הוא גם אגדה, סרט תקופתי, סרט מסע, סרט אלגורי העורך דיון מופשט על נושאים אידיאולוגיים ועל משמעות הדת, וקומדיה אבסורדית. האירוניה ב"ציפורי שיר, ציפורי טרף" היא שמדובר ביצירה שמנסה לבטא ערכים שקשורים לנצרות ולמרקסיזם אבל תמיד עם ביקורת וקריצת עין, תמיד בשעשוע ורוח קלילה. פזוליני יודע שהיצורים החיים (בני אדם, או ציפורים) אינם פועלים על פי נוסחאות ותיאוריות ויש להם רגשות ודחפים ולכן הם משתנים באופן מתמיד. פזוליני חוגג בכל סרטיו את האנרכיה הזאת ולמרות שהיה בעל אמונות עמוקות מאוד, הוא לא נסחף אחר כל אידיאולוגיה, או מסגרת קבועה מראש. הוא תמיד שאל שאלות והטיל ספק בדברים, הוא ותמיד היה דמות שוליים ועשה את כל מה שביכולתו כדי להישאר כך: פרובוקטור, אאוטסיידר, דמות ייחודית שלא ניתן לרסנה, חיה שלא ניתן לביית.

  "ציפורי שיר, ציפורי טרף" מספר על מסעם של אב ובן. למסע שלהם מצטרף עורב מדבר שאוהב לצטט את קארל מארקס. באמצע הסרט, יקפיץ פזוליני את הדמויות 750 שנה לאחור ויהפוך אותם לתלמידיו של פרנסיסקוס הקדוש, שלמד את שפת הציפורים. שתי הדמויות יצטרכו למלא משימה חשובה, לשכנע את הנִצים ואת הדרורים להתנצר. לאחר האפיזודה הזאת הם יחזרו לעולם המודרני וימשיכו במסעם הסימבולי אל החיים, המוות וההישרדות. לתפקיד האבא ליהק פזוליני את הקומיקאי המפורסם טוטו. טוטו הנפוליטני הוא הקומיקאי האיטלקי העממי המפורסם ביותר בכל הזמנים, ליצן שעשה אינספור סרטים והיה לפופולרי מאוד. ההומור שלו היה בעיקרו פיזי והתבסס על כשרונו להבעות פנים מגוונות. קטע מתוך סרט שלו ניתן למצוא בסרט "סינמה פרדיסו". השילוב של קומיקאי עממי (אפשר אולי להשוות את סוג הקומדיה של טוטו לסוג הקומדיה של זאב רווח בישראל בשנות ה-70) בסרט העוסק בנושאים אינטלקטואלים חושף את נטיותיו האומנותיות של פזוליני והוא כשלעצמו אמירה חברתית. בתפקיד הבן ליהק פזוליני את שחקנו הקבוע וחברו לחיים נינטו דאבולי, ובתפקידי משנה, כהרגלו, הביא פזוליני אנשים משכונות עוני, ללא כישרון משחק. המשחק החובבני בולט בסרטיו של פזוליני והפך לאחד מסמני ההיכר שלו. הסגנון ההומוריסטי שלו עוזר למשחק מהסוג הזה להתקבל על ידי הצופה.

  כבר מסצנת הכותרות פזוליני מראה לנו עד כמה הסרט אינו אלא דיון פרודי על הנושאים שמעניינים אותו, אולי אף פרודיה עצמית. סצנת הכותרות עם המוזיקה של אניו מוריקונה היא אולי סצנת הכותרות הטובה ביותר בתולדות הקולנוע. שימו לב שהכותרות מצולמות על רקע תמונה של "ירח". הירח קשור בתרבות המערבית לטירוף, שיגעון. הכותרות מכינות אותנו לסרט בעל מבט מטורף על האידיאולוגיות המובילות בתרבות האנושית על פני כדור הארץ. שנה מאוחר יותר, עשה פזוליני סרט קצר שהוא סוג של ספין-אוף ל"ציפורי שיר, ציפורי טרף", בשם "כדור הארץ כפי שנראה מן הירח". הסרטון מהווה פרק מתוך הסרט "המכשפות", שנעשה על ידי במאים רבים, והוא אחת העבודות המוצלחות והמרוממות ביותר של פזוליני.

   הקריירה של פזוליני נקטעה בפתאומיות כאשר נרצח ב-1975. בית המשפט קבע שהרצח נעשה בעקבות פרשיית אהבה הומוסקסואלית, אך חבריו הקרובים מאמינים שפזוליני נרצח מסיבות פוליטיות ועד עצם היום הזה נלחמים בבית המשפט כדי להוכיח זאת. האמת היא שהרבה קבוצות פוליטיות ודתיות רצו לראות את פזוליני מת. סרטו האחרון "סאלו, 120 ימי סאדום", הוא אחד הסרטים הקיצוניים, הפרובוקטיביים והבוטים ביותר שנעשו. הוא עורר תגובות קיצוניות מאוד בזמנו, והוא ממשיך לעורר אותן עד עצם היום הזה.

 

המלצות נוספות:

סרטי פזוליני:

"מאמא רומא", סרט יפהפה על זונה רומאית שמנסה להתקדם בחיים ועל בנה. בכיכובה של אנה מאניאני.

"הבשורה על פי מתאוס": עיבוד ריאליסטי לסיפור הבשורה שקבע סטנדרטים חדשים לסרטים דתיים.

"דקמרון": עיבודים ססגוניים לסיפורי דקמרון, עם הרבה הומור, קריצות עין ואהבת חיים.

"תיאורמה": תרגיל אינטלקטואלי עוכר שלווה. סרט מרתק ומהפנט, מורכב ומופשט על משפחה בורגנית טיפוסית שחייה נכנסים למשבר עם הגעתו של זר מסתורי (טרנס סטמפ).

 

"רקייסקנט" (KILL AND PRAY), של קארלו ליזאני: מערבון ספגטי בו משחקים בתפקידי משנה פזוליני וחבריו נינטו דאבולי ופראנקו צ'יטי

 

קולנוע איטלקי חדש ופוליטי: בשנות ה-60, במקביל לצמיחתו של הגל החדש הצרפתי, גם איטליה החלה לייצר קולנוע צעיר משלה. היוצרים הצעירים החלו לעשות סרטים כאשר רובם באים עם מטענים פוליטיים וחברתיים. חלקם חיפשו שפה קולנועית מודרניסטית וחדשה, וחלקם ניסו לחזור לעקרונות הניאו-ריאליזם האיטלקי שבמהלך שנות ה-50 יוצרים רבים ניסו להתנתק מהם. הקולנוענים הצעירים, הגיעו בסופו של דבר לשילוב מרתק בין שפה קולנועית השואלת אלמנטים מהניאו-ריאליזם לבין קולנוע מודרני, מורכב ולעיתים אף מופשט. הרשימה הבאה כוללת גם יוצרים משנות ה-70.

בין היוצרים החשובים ביותר נמנים ארמנו אולמי ("קבקבי עץ", "I FIDANZATTI", "IL POSTO"), דינו ריזי (IL SORPASSO), פרנצ'סקו רוסי העושה קולנוע ריאליסטי קיצוני (SALVATORE GIULIANO), מרקו בלוקיו הפוליטי החריף ("אגרופים בכיסים", "בוקר טוב לילה"), האחים טאוויאני המקוריים ובעלי הנטיות הסימבוליות ("PADRE PADRONE", "הלילה של סן לורנצו", "כאוס") ואטורה סקולה הרגיש והמורכב ("יום מיוחד", "משפחת המלוכלכים", "הנשף", "אהבנו כל כך", "המשפחה", "ספלנדור", "קפיטן פרקאסה")

 

קומדיה

ז'אנר פופולרי שגם הוא החיה את הניאו-ריאליזם היה הקומדיה האיטלקית. הן בסגנון והן בנושאיה, הסרטים ניסו להציג איטליה דרך נקודת מבט הומוריסטית אך באמצעות אסתטיקה ריאליסטית.

מאריו מוניצ'לי שעבד גם עם הקומיקאי טוטו מפורסם יותר בזכות הקומדיות המצוינות שלו עם השחקן הפופולרי והנאה ויטוריו גסמן. בולטים במיוחד הסרטים "אנו הגנבים" הידוע גם בשם "עסקים מלוכלכים ברחוב מאדונה", "המלחמה הגדולה", "חבריי" ו"ARMATA BRANCALEONE".

מומלצים גם סרטו של פייטרו ג'רמי "גירושין נוסח איטליה" וסרטו של פרנו ברוסטי "לחם ושוקולדה" המבריקים.

 

כתב: פבלו אוטין

Comments