שמונה וחצי - Fellini's 8 1/2

פדריקו פליני, איטליה, 1963

בדומה לאנטוניוני ובמאים איטלקיים אחרים, החל פליני את הקריירה שלו כשהניאו-ריאליזם היה בשיאו. בראשית דרכו עבד פליני יחד עם רוסליני ולמד ממנו; הוא כתב דיאלוגים ל"רומא, עיר פרזות", וכתב תסריטים לאלברטו לטואדה ובמאים שונים מהתנועה הניאו-ריאליסטית. בשנות ה-50 החל לביים סרטים בעצמו, התקבל בהצלחה גדולה ברחבי העולם ואף זכה פעמיים באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בזכות סרטיו "לילות כביריה" ו"לה סטרדה" . סרטים אלה הושפעו עמוקות מהמסורת הניאו-ריאליסטית אך גם סטו ממנה במקצת בפנייתם לכיוון הפנטסטי ומשוחרר יותר. אמנם פליני התייחס בכבוד למסורת הניאו-ריאליסטית, אך למעשה עניינו אותו נושאים ושפה קולנועית אחרים. ב-1960 זכה פליני בדקל הזהב בפסטיבל קאן עם "לה דולצ'ה ויטה", והקריירה שלו קיבלה תפנית חדשה. באותן השנים הסתובבו בעולם סרטיו הראשונים של אלן רנה, אשר פתחו את הדלתות לסוג אחר של קולנוע – קולנוע של זרם התודעה. פליני, שמעולם לא הרגיש בנוח עם תסריטים קלאסיים ונטה לפתח את סרטיו באופן אסוציאטיבי, גילה בקולנוע של זרם התודעה את התשובה לתפילותיו. הוא החל להתרחק מהריאליזם ולהתקרב לקולנוע שעוסק בתחושות פנימיות, בפנטזיה, בשחרור הדמיון. הוא יצא פחות ופחות ללוקיישן והחל לצלם את סרטיו בתוך אולפני צ'ינצ'יטה, בתפאורות מלאכותיות, כשלעיתים המלאכותיות בוטה ומודגשת בכוונה. פליני נהג לומר שהוא עדיין עוסק במציאות, אך לא במציאות סוציאלית, אלא במציאות נפשית, מטאפיזית, וכדומה. הוא החל לעשות קולנוע מאוד אישי, שמבוסס על החלומות שלו, על החוויות האישיות שלו, המחשבות שעולות לו לראש ודברים שמטרידים אותו. "שמונה וחצי" הנו הסרט הראשון בו נתן יד חופשית לדמיונו; הוא דימה את הסרט לשיכור שתופס אותך בצווארון ומתחיל לנאום לך באוזן. שמו של הסרט נובע מכך שזהו הסרט מספר שמונה וחצי בקריירה שלו. הסרט עוקב אחר במאי מצליח שכולם מצפים לסרט הבא שלו אך הוא אינו יודע איך הסרט הזה ייראה. פליני סיפר שנקלע למצב כזה אחרי ההצלחה של "לה דולצ'ה ויטה". כולם הריעו להצלחה ובירכו אותו וקיוו לראות את "יצירת המופת הבאה" שלו, אך הוא היה ריק מרעיונות. לבסוף החליט לעשות סרט על סופר הנתקל במחסום יצירתי, ובמהרה שינה את הדמות מסופר לקולנוען, בידיעה שהעיסוק בקולנוע מצטלם טוב יותר מאשר העיסוק בכתיבה. "שמונה וחצי" נחשב בעיני רבים לסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם על עשיית סרטים. אך בניגוד לסרטים כגון "לילה אמריקאי" של טריפו, או "רעש מצלמים" של טום דיצ'ילו, פליני אינו באמת עוסק במטרדים הטכניים של הפקת סרטים. המחסום היצירתי ומערכת ההפקה הקולנועית מספקים בעצם את הסביבה בכדי שפליני יוכל לעסוק בדמות האמן במשבר, זאת אומרת בדמותו שלו: בפנטזיות שלו, הזיכרונות שלו, הכישלונות וההצלחות שלו. אמנם קיימים ב"שמונה וחצי" אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים, אך מי שינסה למצוא התאמה בין הסרט לבין חייו של פליני ימצא את עצמו בפלונטר. "שמונה וחצי" אינו אלא פנטזיה אוטוביוגרפית; פליני קופץ בין מציאות, דמיון וזיכרונות בקלות ומבלי להדגיש את המעברים. הוא מערבב לעיתים בין זיכרונות ופנטזיה, בין מציאות ופנטזיה, ובונה עולם שלם שהוא כולו דמיון, כולו השראה. הערבוב בין ממדי המציאות השונים האלה מאפשר לו ליצור דימויים שנותנים ביטוי לתחושות מורכבות, מצחיקות ומפחידות.

 רבות דובר על כך שהקולנוע של פליני הנו קולנוע אינטלקטואלי, קולנוע של רעיונות. אך נכון יהיה להגיד שזהו קולנוע של תמונות. "שמונה וחצי" נפתח עם גוידו, במאי הסרט, עף, אך חבל קושר אותו לאדמה ומושך אותו מטה. בסוף החבל נמצא המפיק שלו. כמו במקרה הזה, לעיתים קרובות יש לתמונות משמעות ברורה לכאורה, או שקופה , ובכל זאת, זה לא הרעיון שמאחורי הדימויים אשר מניע את הופעתם, אלא הפלא שבדימוי עצמו. אמנם קל להגיד שמשמעות הדימוי שפותח את הסרט היא "הבמאי מנסה להיות יצירתי ולעוף עם דמיונו אך הוא כבול למכשלות ההפקה", אך פליני אינו בהכרח מבקש מאתנו לפרש, אלא להפך - לאפשר לזרימת הדימויים שהוא מייצר לעבור דרך החושים שלנו ולהפוך לחלק ממערכת האסוציאציות שאנחנו מייצרים, במנותק מכל פרשנות. הניתוח, כמובן, יכול לתרום גם כן, ולספק הנאה, אבל היכולת לזרום ביחד עם הדמיון של הבמאי הינה אפשרות צפייה שכדאי לשאוף אליה.

  לפליני טכניקות שהפכו לסימן היכר בסרטיו. הוא נהנה לצלם התקהלות של הרבה אנשים, כאשר דמויות יוצאות ונכנסות מהפריים בזרימה מתמדת, וההתקהלות אינה מאורגנת אלא מייצרת אנדרלמוסיה. הוא אוהב להתחיל את חלק מהסצנות שלו בלונג שוט ולתת לדמות להופיע באופן פתאומי (ללא קאט) בקלוז-אפ, או מדיום שוט, ואף לפנות אל המצלמה, שהופכת כך לPOV. לעיתים, הדמות שנכנסת לפריים במפתיע מזמינה את הצופה להיכנס למקום החדש, לאירוע או לסצנה, כאילו היא מנחה של טכס שכביכול מתרחש מולנו.

ה"משחקים" האלה פועלים ישירות על הצופה ויוצרים הפתעה, בלבול, ספונטאניות, כאוטיות מסוימת וחוסר מיקוד. ישנו קהל שמגיב בתחושות כאב ראש ובלבול לטכניקות האלה, אך ברגע שמתרגלים אליהן אי אפשר שלא להבחין ביופיין האסתטי ובהתרגשות שהן מייצרות.

  בתפקיד הראשי בסרט מופיע מרצ'לו מסטרויאני, האלטר אגו של פליני ואחד השחקנים המבריקים ביותר שידע הקולנוע. עם האלגנטיות שלו, ה"שארם", ויכולת ההבעה באמצעים מינימליים, הפך מסטרויאני לאחד מממציאי המשחק המודרני, משחק שבנוי על כך שהשחקן משחק גם כשאינו מבצע שום פעולה, או אומר שום דיאלוג - אפשר להסתכל עליו, ולראות אותו חושב.

   את המוזיקה לסרט זה, ולרוב סרטיו של פליני, הלחין נינו רוטה, מגדולי המוזיקאים שכתבו לקולנוע. המוזיקה הקרקסית עם השפעות איטלקיות פולקלוריות הפכה לסימן ההיכר שלו ושטפה את מסכי הקולנוע בצלילים בלתי נשכחים. מאוחר יותר הוא כתב גם את תימת הנושא המפורסמת לסרט "הסנדק".

   לצילום של "שמונה וחצי" אחראי ג'יאני די ונאנזו, שנחשב לאחד הצלמים הגדולים בשחור לבן. די ונאנצו היה מורו הרוחני של ויטוריו סטורארו ושל גדולי צלמי איטליה. ב"שמונה וחצי" עיקר העבודה שלו בולטת בשימוש בקונטרסטים חזקים. השחור והלבן נפגשים ומתנגשים ויוצרים את האווירה החלומית שהסרט ניחן בה.

    פליני נהג לספר שבמקור הסוף של "שמונה וחצי" היה אחר. יום אחד המפיק ביקש ממנו לצלם "בקרוב" לסרט, וכשהוא ראה את תוצאות הצילומים ל"בקרוב" הוא נדהם והבין שהוא חייב להשתמש בחומר הזה. בסופו של דבר הפכו הצילומים האלה להוות את סצנת הסיום - אחת הסצנות הידועות ביותר בתולדות הקולנוע. אולי, אנקדוטה זאת, עוזרת להבין את חופש הדמיון בו התברך במאי גדול זה.

 

סרטים נוספים מומלצים:

 

של פליני:

"לה סטרדה", "לילות כביריה", "לה דולצ'ה ויטה" ו"זיכרונות" (אמרקורד) נחשבים להישגים הגדולים ביותר של פליני וכולם יצירות מופת. מומלצים מאוד גם "והספינה שטה", "עיר הנשים", "סאטיריקון", ו"פליני- רומא".

 

קולנוע על קולנוע:

"אבק כוכבים": מחוותו של וודי אלן ל"שמונה וחצי" אינה יצירת מופת, אך הוא בהחלט סרט חכם ומבדר. מומלץ לראות אחרי צפיה בסרט של פליני.

"אד ווד": טים ברטון עושה סרט מצוין על הבמאי "הגרוע" בתולדות הקולנוע. התוצאה היא סרט על אהבת המקצוע ותשוקה ליצירה שלא נראה כמותו.

"לילה אמריקאי": אחד הסרטים היפים ביותר על מערכות היחסים בין האנשים שמשתתפים בהפקת סרט. סרטו של פרנסואה טריפו הנו בית ספר לקולנוע בפני עצמו, ושיר אהבה לתחום.

"רעש מצלמים": קומדיה עצמאית של טום דיצ'ילו שמשקפת את הסיוט האולטימטיבי של כל הפקה באמצעות סיפור של הפקה סטודנטיאלית שיוצאת מכלל שליטה.

"SEX IS COMEDY": קתרין ברייה, אחת הבמאיות המעניינות ביותר שעובדות היום עושה סרט יפהפה על עשיית קולנוע. באמצעות הסרט שואלת ברייה שאלות על מה זה להיות אישה במאית, ומגלה פן עוצמתי ומלא תובנות על הקשר הרגשי בין הבמאי לבין יצירתו וצוותו.

"כל הג'אז הזה": יצירת מופת אוטוביוגרפית של בוב פוסי, שאינה עוסקת בקולנוע אלא בהעלאת מיוזיקל (למרות שגם עוסקת קצת בעשיית סרט). ההתמקדות בנפש של האמן, הנשים בחייו, והמעברים החדים בין פנטזיה ומציאות קושרים את הסרט הזה קשר עמוק עם "שמונה וחצי".

"צייד לבן, לב שחור". קלינט איסטווד מביים ומשחק במחווה שלו לבמאי האהוב ג'ון יוסטון וצילומי הסרט "המלכה האפריקאית". הצייד עניין את יוסטון הרבה יותר מאשר עשיית הסרט.

"מצב הדברים". וים ונדרס מספר על הפקת סרט מדע בדיוני שנשארת ללא כסף. סרט פיוטי ומלנכולי על קולנוע, והקשר בין רגשות, כסף ואמנות.

"ברטון פינק" ו"אדפטיישן", סרטים שעוסקים במלאכת כתיבת התסריט ומעלים שאלות כמו "מהי השראה? מהיכן היא באה? מתי קולנוע הוא אומנות?" ועושים זאת עם הומור ושפה קולנועית נועזת

 

 

רוסליני:

רוברטו רוסליני הנו אחד הבמאים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע. מורם הרוחני של גודאר, פליני, פזוליני ועוד אינספור במאים. הקריירה שלו התחילה עם יצירות ניאו-ריאליסטיות חשובות ביותר, המשיכה עם סרטים אימפרסיוניסטים על איטליה דרך נקודת מבטה של אישה זרה (אינגריד ברגמן), וכללה גם סרטים "דידקטיים" – ביוגרפיות טלוויזיוניות של אנשי תרבות חשובים שנעשו באמצעות מבע קולנועי צנוע אך מרומם.

סרטים עם פליני כתסריטאי:

"רומא- עיר פרזות", "פאיזה", "הנס", "פרנצ'סקו, ליצן החצר של אלוהים". כל אלה הם סרטים בסגנון ניאו-ריאליסטי. כולם יצירות מופת.

סרטים עם אינגריד ברגמן: "סטרומבולי", "המסע לאיטליה", "אירופה 51"

ביוגרפיות טלוויזיוניות: "עלייתו של לואי 16", "סוקרטס", "פסקל"

 

כתב: פבלו אוטין

Comments