פאני ואלכסנדר - Fanny & Alexander

אינגמר ברגמן, שוודיה, 1982

בשנות ה- 50, במקביל לנפילת האימפריה ההוליוודית צמחו בעולם במאי קולנוע שהצליחו לשבות רבים בזכות סרטיהם - האישיים שנטו לאמירות פילוסופיות ועמוקות. מזה זמן רצו מבקרי הקולנוע להוכיח שהקולנוע הוא אומנות שווה לאומנויות האחרות. עתה, הופיעו במאים ייחודיים אלה והחלו לפתח שפה קולנועית חדשה שאפשרה להם לעסוק באמצעות סרטים בנושאים מורכבים ועמוקים. מעמדם של הפסטיבלים הבינלאומיים לקולנוע התחזק והמפגשים הבינלאומיים היוו זירת היכרות עם קולנוענים ממדינות שתעשיות הקולנוע שלהן אינן מהפופולריות ביותר בהפצה הבינלאומית. כך נפתחו הדלתות לבמאים כמו אקירה קורוסאווה ויאסוז'ירו אוזו מיפן, סטיאז'יט ריי מהודו, ליאופולדו טורה נילסון מארגנטינה, פדריקו פליני מאיטליה, לואיס בוניואל ממקסיקו, חאבייר בארדם מספרד וכמובן - אינגמר ברגמן משוודיה, אשר צמח להיות אחד הבמאים החשובים בדורו. ברגמן ביסס את מעמדו כאשר באמצע שנות ה-50 זכה בפרסים החשובים בפסטיבלים הגדולים. סרטיו "חיוכי ליל קיץ", "החותם השביעי" ו"תותי בר" זכו בפרסים מרכזיים בונציה, קאן וברלין. ב"החותם השביעי" הוא תבע את אחד הדימויים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע: אדם המשחק שחמט נגד המוות במטרה להאריך את חייו.

ברגמן התאפיין בשפה קולנועית המשלבת השפעות אקספרסיוניסטיות ונטורליסטיות. את ההשפעות הנטורליסטיות ירש ממסורת הקולנוע השוודי בה היה נהוג לצלם בלוקיישן ולהשתמש בנופים ובטבע בכדי ליצר רגש. הרקע האקספרסיוניסטי מגיע, כמובן, מהשפעות האקספרסיוניזם הגרמני. סרטיו של ברגמן בתקופת הפריצה שלו התאפיינו בשימוש בסגנונות הקולנועיים האלה במטרה לעסוק בנושאים מיסטיים-פילוסופיים-אקסזיסטנציאליסטיים. שאלות על קיום האל, משמעות החיים, מקומו של האדם ביקום, מהותה של האהבה וכדומה העסיקו את היוצר הפורה הזה שידע גם לשלב סגנונות קולנועיים אחרים ביצירה שלו כגון סוריאליזם ואימפרסיוניזם. השפה של ברמן יכלה לנוע בין הקליל והפסטורלי אל המאיים, האפל והמאגי. ברגמן, שהיה בן לכומר וגדל בבית דתי, ימצא עצמו לאורך כל הקריירה שלו דן בין היתר בנושא האלוהות ומנסה להגיע לפיוס עם דמות אבהית שהינה לעיתים קוסמת ולעיתים מאיימת. הוא החל את הקריירה שלו בתיאטרון ועשרים שנה לאחר שהפסיק לביים סרטים המשיך להרים הצגות עם להקתו. בשנים בהן עבד כבמאי נהג לקחת לעצמו כל שנה תקופת זמן של מספר חודשים כדי לעבוד בתיאטרון. ברגמן ניחן באהבה עזה לאומנות בכלל ולקולנוע ולתיאטרון בפרט. חלק מסרטיו משתמשים בשפה תיאטרלית ומשלבים אותה באופן אורגני עם השימוש במצלמה. פעם אמר ש"התיאטרון דומה לרעייה נאמנה. הקולנוע הוא ההרפתקה הגדולה, המאהבת היקרה והסוחטת". בתקופה האחרונה של הקריירה שלו שהתנהלה בעיקר בשנות ה-70, הרגיע ברגמן את השפה המודרניסטית שלו והתמקד בדרמות החוקרות את נפש האדם בצורות ריאליסטיות יותר. אמנם הוא לא הזניח את ההקפדה האסתטית, אך המצלמה שלו החלה להתמקד יותר ויותר בפניהם של שחקניו ונתנה לדיאלוגים הרוויים להוביל את הסרט. באזין אמר שלקולנוע יכולת לצלם קלוז-אפ בצורה כזאת שאם מתמידים בו הוא בסופו של דבר יחשוף את הכיעור והמיסטיות שבמציאות. ברגמן המשיך לעסוק במובן מסוים בשאלות מסטיות, אך ביצירות המאוחרות שלו הייתה זו מיסטיקה של מציאות, של הפסיכולוגיה האנושית. קשה לחשוב על תסריטאי גדול ממנו. הדיאלוגים ושרטוט הדמויות מצליחים להביע עומק ומורכבות פסיכולוגית באופן הטבעי והאמין ביותר. ב-1982, הכריז ברגמן על פרישתו מעולם הקולנוע וקבע כי סרטו "פאני ואלכסנדר" יהיה סרטו הקולנועי האחרון. ניתן לראות את הסרט כסיכום הקריירה שלו. הסרט כולל אלמנטים נטורליסטים וקלילים של חיי משפחה, אלמנטים מאיימים ומיסטיים המזכירים את סרטיו משנות ה-50 וה-60, ושפה קולנועית מאופקת וריאליסטית המפנה את תשומת הלב למשחק ולמערכות היחסים בין הדמויות, שמתקשרת עם הקולנוע המאוחר שלו. האפוס האינטימי הזה, בן השלוש שעות, הנו בהרבה מובנים דרמה הכוללת אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים. ברגמן מציב במרכז הסרט את דמותו של אלכסנדר, ילד בן 9 שהוא האלטר-אגו שלו. נקודת המבט של הילד מאפשרת לברגמן להתמודד במהלך הסרט עם נושאים שהעסיקו אותו בכל יצירותיו, ביניהם עולם התיאטרון והאומנות, עולם הדת, הקשיחות של דמות האב, רוחות הרפאים הרודפות את הילדים ואת המבוגרים וכדומה. הוא אינו נצמד למבט של הילד, הוא בונה מערך רווי דמויות וכך יוצר את עולם עשיר ומורכב. ברגמן נהג לעבוד עם צלמו הקבוע, סוון ניקביסט, שידוע היום כאחד הצלמים החשובים בתולדות הקולנוע. לניקביסט וברגמן רגישות אדירה לצבעים, קומפוזיציות ופרטים קטנים בפריים. לכן, אפילו כאשר נראה במבט ראשון שהשפה של ברגמן הופכת צנועה, למעשה השילוב של הצבעים העדינים והקומפוזיציות מבנה תמונה איתנה ויוצר את האווירה הדרושה כדי להעניק עומק רגשי ואינטלקטואלי לסצנות. כל חלק בסרט "צבוע" בצבעים המיוחדים לו והמאוד סוגסטיביים. את אותו הדבר ניתן להגיד לגבי הקומפוזיציות. אמנם לעיתים נראה כי ברגמן מוצא פתרונות קולנועיים "פשוטים" לסצנות שלו, אך הפשטות הזו היא רק בחירה אסתטית שמאפשרת לחדור עמוק מתחת לפני השטח של המצבים המתוארים.

 

אחרית דבר:

  ברגמן הנו טיפוס מעניין ביותר. הוא סינפיל מושבע ונהנה מאוד לראות סרטים רבים. פעם אמר בראיון שהוא מקווה שגן העדן יהיה ארכיון סרטים. אמנם הסרטים שלו מתקשרים לקולנוע אירופי אומנותי כבד, אך נראה כי טעמי הצפייה שלו שונים מאוד ממה שהיה אולי ניתן לצפות. ברגמן הצהיר שהוא לא אוהב את גודאר, אנטוניוני, או אורסון וולס (ש"מוערך יתר על המידה"). הוא טען שהם עושים קולנוע משעמם. לעומת זאת מעדיף ברגמן את שפילברג, סקורסזה, קופולה, ומהחדשים את סטיבן סודרברג. בתחילת המילניום הוא נשאל על הסרטים שהוא ראה לאחרונה ואהב והוא מנה ביניהם את "טראפיק", "אמריקן ביוטי" ו"מאגנוליה". ברגמן, כיום (2006) בן 87 הנו מיתוס מהלך, אחד האמנים הגדולים של הקולנוע. אלמודובר הצהיר שהוא היה נותן הכל כדי שברגמן יכתוב בשבילו תסריט (הוא רצה לביים את "בגידות בחיי נישואין", שביימה לבסוף ליב אולמן).

   ברגמן נהג לעבוד עם שחקנים קבועים שמזוהים באופן עמוק עם יצירתו. ביניהם מקס פון סידוב, ליב אולמן, ביבי אנדרסון, אינגריד טולין וארלנד יוזפסון.

 

כתב: פבלו אוטין

Comments