הקונפורמיסט - Conformist

ברנרדו ברטולוצ'י, איטליה, 1971

ברנרדו ברטולוצ'י הוא אחד מנציגי הקולנוע האיטלקי הצעיר החדש של שנות ה-60. בן למשפחה של אמנים אינטלקטואלים ממעמד מבוסס, אביו, אטיליאו ברטולוצ'י היה משורר נודע, תסריטאי ומבקר קולנוע. ברנרדו ברטולוצ'י כתב שירים מגיל צעיר ובגיל 17 פרסם את ספר השירים הראשון שלו וזכה בפרס לאומי חשוב. בכדי לא להתחרות עם אביו, החליט ברטולוצ'י לעזוב את תחום השירה ולחפש דרכים משלו לביטוי עצמי. בהיותו נער, קיבל במתנה מאביו מצלמת קולנוע ביתית וצילם עם חבריו סרט קצר. עתה, כבחור צעיר, הצטרף למשורר הנודע פייר פאולו פזוליני, והפך לעוזרו האישי בסרט "אקטונה". ברטולוצ'י גילה בקולנוע את המדיום שלו והחל את הקריירה שלו כבמאי בהיותו רק בן 21, כשביים סרט על פי תסריט של פזוליני – "הקוצרת היבשה". למרות שהסרט לא היה הצלחה גדולה, ברטולוצ'י משך את תשומת הלב של המדיה בזכות גילו הצעיר והיותו דמות מוכרת. הקריירה הקולנועית שלו בשנות ה-60 פחות ידועה: הוא הסתובב בפסטיבלים רבים בעולם עם סרטיו הראשונים, קשר חברויות עם גודאר ובמאים אחרים, בילה זמן רב בפריז, גילה את הגל החדש הצרפתי וראה את עצמו כחלק ממנו. למעשה, לא היה זה עד 1970 שפרץ את דרכו וזכה להערכה כבמאי מהשורה הראשונה ובעל סגנון ייחודי ומרשים. בסוף שנות ה-60, גודאר נהיה קיצוני בהשקפותיו וחברותו עם ברטולוצ'י נגמרה. ברטולוצ'י החל טיפול פסיכואנליטי והחל לחקור את נפשו ולהבין את תסביכיו האדיפליים העמוקים. ב-1970 יצר שניים מסרטיו הידועים והמוערכים ביותר: "הקונפורמיסט" ו"אסטרטגיה של עכביש". בשני הסרטים האלה פיתח ברטולוצ'י את סגנונו האישי, החל את עבודתו הפורייה עם הצלם (אז מתחיל) ויטוריו סטוררו, ועסק באופן מעמיק יותר בנושאים שצמחו במהלך טיפוליו הפסיכואנליטיים. ברטולוצ'י נחשב לבמאי שמתעסק בפוליטי, בחושני, בפיוטי, ובדרך כלל בערבוב בין שלושתם. סרטו "הקונפורמיסט" הנו אולי סרטו הקיצוני ביותר מבחינת השילוב בין שלושת המרכיבים האלה. מקורותיו כמשורר בולטים בתשומת הלב הרבה שהוא מדגיש לצד הפיוטי של סרטיו. ברטולוצ'י מספר את סיפורו באמצעות מבע קולנועי מפואר ושופע. לעיתים תכופות ב"הקונפורמיסט", השפה הקולנועית חשובה הרבה יותר מההתרחשויות- הצורה עולה על התוכן ומייצרת אותו מחדש. העבודה המשותפת של סטוררו וברטולוצ'י מייצרת שפה קולנועית יוצאת דופן שמחייבת התמסרות טוטלית לחושניות ולפיוטיות שלה. הקווים הקומפוזיציוניים המוקצנים, התאורה המעוצבת יתר על המידה והצבעים העזים, יוצרים שפע קולנועי שדורש מהצופה התמסרות חושית חזקה ובמקביל פעילות אינטלקטואלית שתעזור לו לפענח את משמעות השירה הקולנועית שמתגבשת מול עיניו. הנטייה של ברטולוצ'י למתוח את גבולות השפה הקולנועית הופכת את סגנונו לבוטה לפעמים. הבוטות נתפסת על ידי חלק מהצופים שלו כפגם. סוג של גסות בלתי נשלטת שנוצרת כתוצאה מהניסיון שלו ליצור פיוט ולנסח אמירות גדולות. עם זאת, חלק מצופיו מבינים שהבוטות של ברטולוצ'י היא חלק בלתי נפרד מסגנונו האישי ומצליחים להתחבר לקסם ולגרנדיוזיות שזו יוצרת. ברטולוצ'י הנו יוצר שאוהב לחצות קווים ולאתגר את הצופה הן מבחינה אסתטית והן מבחינת התכנים הפוליטיים והמיניים של סרטיו. כל צופה ירגיש על פי טעמו, באיזה שלב ברטולוצ'י חצה את הקו והפך מפיוטי לגס, מפוליטי מיליטנטי לנושא סיסמאות שטחי, ומארוטי ומאתגר לאשמאי חסר טעם. עם זאת, הנועזות של ברטולוצ'י לבדוק את הגבולות שלו ושלנו היא אחת מתכונותיו המרתקות ביותר, והיא זו שמאפשרת לו להעניק לצופה רגעים קולנועיים חד פעמיים. "הקונפורמיסט" היא לדעת רבים יצירתו המגובשת והמורכבת ביותר. הסרט הוא כתב אישום כנגד הפשע הגדול ביותר של זמננו, ובו כולנו פושעים – הקונפורמיזם, או במילים אחרות, הנוחות בה אנו משנים עמדה על פי האינטרס שלנו, על פי הכדאיות והרצון להיות חלק הרמוני מהחברה. גיבור הסרט, מרצ'לו קלריצ'י, אינו דמות שקל לנו להזדהות איתה, וספק אם אנחנו אמורים לעשות זאת.  ברטולוצ'י ליהק לתפקיד את אחד השחקנים הטובים בזמנו – ז'אן לואי טרינטיניאן. טרינטיניאן ידע להביע את דמותו באמצעות עיניו העוצמתיות ותנוחת גופו. גופו של טרינטיניאן משועבד במלואו לדמות של קלריצ'י, והאיפוק בו הוא מגלם את הדמות מייצר תחושת עצירות ותקיעות הכולאות כעס ויצרים רבים. כפי שהסרט הנו מסוגנן ביותר, כך גם הופעתו של טרינטיניאן. כשניגשים לצפות ב"הקונפורמיסט" כדאי לקחת את הדברים האלה בחשבון, ולא לצפות לסרט מתח פוליטי, אלא למסע קולנועי בן שעה וחצי דרך צורות מופשטות מרתקות ומעוררות קנאה.

   לאחר הסרט הזה ברטולוצ'י זכה לפופולריות רבה באמצעות סרטים כגון "הטאנגו האחרון בפריז", "1900" ו"הקיסר הקטן" שזיכה אותו בתשעה פרסי אוסקר, ביניהם לתסריט, לבמאי ולסרט הטוב ביותר (הישג מרשים בפני עצמו, אך מרשים עוד יותר בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט שנעשה על ידי הפקה ובמאי שאינם אמריקאים).  

סרטים נוספים מומלצים:

   במקביל לפריחתו של הקולנוע האישי הצעיר באיטליה, עבדו במאים רבים מוכשרים לא פחות שהחליטו לעשות את סרטיהם במסגרת הז'אנרים האופנתיים של התקופה. בשנות ה-60 וה-70 איטליה ידעה פריחה קולנועית מדהימה והיא קיבלה ביטוי לא רק בסרטי הפסטיבלים והקולנוע האומנותי, אלא גם בז'אנרים כגון מערבוני ספגטי, סרטי גלדיאטורים (PEPLUM), סרטי משטרה (POLIZIOTESCHI), וסרטי מתח ואימה (GIALO). במסגרת הז'אנרים הפופוליסטים האלה ניתן למצוא כמה יוצרים בולטים ביכולת הקולנועית שלהם.

 

מערבוני ספגטי: מערבוני הספגטי השאילו את הסממנים החיצוניים מהז'אנר האמריקאי ולמעשה הדגישו את האלימות ואת שפלות של הגיבורים. גיבורי מערבון הספגטי הם דמויות מלוכלכות, אלימות, וקשוחות שהופכות את המערבון לסיפורי קומקיס מרתקים. הבמאים ניצלו את הז'אנר הלא מוערך הזה בכדי לנסח אמירות אנטי-אמריקאיות ולהתמודד עם התקדמותו המהירה של הקפיטליזם והשתלטותו האכזרית על איטליה ועל העולם כולו. כדאי לשים לב שמערבוני הספגטי היו ז'אנר מאוד פוליטי עם אמירות לא מחמיאות על טבע האדם והחברה שהוא בנה.

סרג'יו ליאונה: ליאונה הוא הבמאי החשוב ביותר מכולם. כשרונו כבמאי לא פחות מזה של ברטולוצ'י. שלושת יצירותיו המצוינות ביותר הן יצירות המופת "הטוב הרע והמכוער", "היו זמנים במערב" (ברטולוצ'י הוא אחד התסריטאים של הסרט) ו"היו זמנים באמריקה" (זהו סרט גנגסטרים מאוחר, ולא מערבון ספגטי).

סרג'יו קורבוצ'י: זהו "הסרג'יו" השני. מכל סרטיו, המומלץ ביותר הוא "השתיקה הגדולה" (IL GRANDE SILENZIO). מופיע בו בתפקיד הראשי השחקן של "הקונפורמיסט" ז'אן לואי טרינטיניאן. את תפקיד הנבל מגלם קלאוס קינסקי האלמותי. "השתיקה הגדולה" הנו מערבון ספגטי בשלג, שהוא מבדר, אך גם קודר, מורכב, חכם, סוחף ועמוק.

עוד שני סרטים של קורבוצ'י שמומלצים הם הקלאסיקה המערבונית "ג'אנגו", עם פראנקו נרו המרשים והסרט המלהיב "COMPANEROS" עם פרננדו ריי, פראנקו נרו ותומאס מיליאן.

סרג'יו סולימה: הסרג'יו השלישי בין במאי מערבוני הספגטי הוא אולי הפחות מוכשר קולנועית אבל היותר מגויס פוליטית. סרטיו מורכבים מאוד מבחינה עלילתית והן מנסים להעמיק בתיאור דמויות ונקיטת עמדה פוליטית שמאלנית. בין סרטיו המומלצים "FACCIA A FACCIA” (FACE TO FACE) הנפלא, "CORRI UOMO CORRI" (RUN MAN RAN) ו-"RESA DEI CONTI” (BIG GUNDOWN)

 

דמיאנו דמיאני: דמיאני עשה לא מעט סרטים בז'אנרים מקובלים ומוערכים יותר, אך הישגיו המרשימים ביותר נעשו במסגרת הקולנוע הפופולרי הזול. סרטו "A BULLET FOR THE GENERAL" הנו מערבון ספגטי רב השראה עם אמירה פוליטית חריפה. דמיאני במאי ססגוני שעבד רבות בקומדיות, מערבוני ספגטי, סרטי מתח וגם סרטי משטרה. עוד סרטים מומלצים שלו הם "CONFESSION OF A POLICE CAPTAIN" (1971) ו"I AM AFRAID" מ (1977)

סרטי משטרה ג'יאלו

סרטי המתח והאימה זכו לכינוי "ג'יאלו" (באיטלקית: צהוב) כי הייתה באיטליה סדרה של ספרי מתח זולים שכריכתם הייתה צהובה. חלק מסרטי הג'יאלו התבססו על ספרי המתח האלה. הז'אנר הזה הוליד מעריצים רבים ברחבי העולם (הידוע מביניהם הוא קוונטין טרנטינו) והצמיח במאים שזוכים למעמד פולחני עד עצם היום הזה. "הג'יאלו" בעיקרון אמור להציג סרטי מתח אפלים על רוצחים סדרתיים, אך ניתן לכלול בז'אנר גם סרטי זומבים וסרטי אימה שונים שהיו פופולריים בשנות ה-60 וה-70.

לוצ'יו פולצ'י: במאי קולנוע מחונן. סרטיו אינם מושלמים מבחינת העלילה ולעיתים הם אפילו מביכים, אך יכולתו הקולנועית המדהימה, תנועות המצלמה היפות, העריכה הוירטואוזית והאווירה שהוא מייצר בסרטיו הפכו אותו לאחד הבמאים האהובים והמוערצים של הז'אנר. כדאי להכיר את סרטיו "ZOMBIE FLESH EATERS", "LIZARD IN A WOMANs SKIN", "THE BEYOND" (1981), ולסלחניים שמסוגלים להיכנס לדרמות מתח זולות אך רוויות אווירה: "DON’T TORTURE DONALD DUCK".

עוד כדאי לבדוק בז'אנר את עבודותיהם של דאריו ארג'נטו (DEEP RED), מאריו באווה (BLACK SUNDAY), סרג'יו מרטינו (CASE OF THE SCORPIONs TAIL),

סרטי המשטרה נתנו ביטוי לאלימות המתפרצת באיטליה של שנות ה-70. הז'אנר הזה המשיך הוא צאצא ישיר של מערבוני הספגטי, אלא שלאחר המיליטנטיות והקלילות המסוימת של המערבונים של שנות ה-60, סרטי המשטרה של שנות ה-70 השאירו כל אופטימיות מאחוריהם ונעשו מחוספסים ושפלים במטרה לבטא את התסכול, הפחד, האלימות ואי הצדק בחברה האיטלקית הנשלטת יותר ויותר על ידי האמריקאים והמאפיה.

הבמאים הבולטים בז'אנר הזה הם  פרננדו די ליאו (LA MALA ORDINA), רוג'רו דאודאטו (LIVE LIKE A COP, DIE LIKE A MAN), אומברטו לנזי (MILANO ODIA),

 

ז'אנר הPEPLUM או "חרב וסנדל":

"פפלום" הוא שמם של סרטי האקשן עם דמויות מיתולוגיות כמו הרקולס, בנו של הרקולס, יוליסס ואפילו שמשון שלנו. אלה החלו כאשר האמריקאים הגיעו לאיטליה בשנות ה-50 בכדי לצלם סרטים על האימפריה הרומית. הבמאים האיטלקיים המקומיים החלו לעשות סרטי הרפתקאות דלי מוח עם קרבות ענק מלהיבים של גלדיאטורים וטיטניים מיתולוגיים. הבמאי המפורסם ביותר בז'אנר הזה הוא ויטוריו קוטאפבי (COTTAFAVI). הגיבור הפופולרי ביותר היה מאצ'יסטה (או הרקולס). השם "פפלום" נובע מהמילה הלטינית לסוג הבד הפשוט שהשתמשו בכדי לייצר את התלבושות התקופתיות של הדמויות.

 

קמפנילה:

אחד הבמאים הבולטים בקולנוע של ז'אנרים לא מקובלים הוא פאסקואלה פסטה קאמפנילה (CAMPANILE) שהיה בתחילת דרכו אחד התסריטאים של "רוקו ואחיו" ו"הברדלס". קמפנילה עסק ביחסים בין המינים ובמשבר הגבריות, דמות המאצ'ו האיטלקי, שצריכה להתמודד עם עולם מיני משוחרר ואישה חדשה. סרטיו הקיצוניים נוגעים בעצבים מאוד רגישים בצורה ישירה ופרובוקטיבית. בין סרטיו "HITCH HIKE" (1977), "הנערה מטריסטה" (1983), "THE LIBERTINE” (1969) ו"SEX MACHINE" (1975)

 

 

כתב: פבלו אוטין

Comments