"יצרים" - Blow-up

מיכלאנג'לו אנטוניוני, 1966, אנגליה ואיטליה

אנטוניוני נחשב לאחד מחלוצי המודרניזם הקולנועי. בראיון שנתן ב-1958 נשאל אנטוניוני על הקשר בין הקולנוע שלו לבין הניאו-ריאליזם. אנטוניוני, שתמיד הרגיש זר בזרם הניאו-ריאליסטי, ענה שהוא חושב שהקולנוע שלו זה "ניאו-ריאליזם, אבל בלי האופניים". הניאו-ריאליזם השתלט על התרבות הקולנועית האיטלקית מאמצע שנות ה-40 ולאורך שנות ה-50. במאים שונים ניסו להגדיר את יחסם למסורת הניאו-ריאליסטית. היו את אלה שניסו להיצמד אליה, ואת אלה שניסו להינתק ממנה או למצוא לה הגדרה רחבה יותר. בדומה לסרטו של ויטוריו דה סיקה "גונבי האופניים", בסרטיו של אנטוניוני מתבצע חיפוש. אך החיפוש אינו חיפוש אחר משהו מוחשי כמו אופניים, עבודה או אוכל, אלא חיפוש פנימי. בסרטיו של אנטוניוני אנשים מחפשים אחר זהותם, אחר משמעות, אחר קשר עמוק עם העולם. הסרטים שלו מוצאים אנשים בודדים, אנשים שנעלמים או רוצים להיעלם, שלא יודעים מהי העמדה האתית הנכונה, שלא יודעים איך לתקשר, לאהוב או לפעול. כשאנטוניוני מעלים את "האופניים" מתוך הניאו ריאליזם, מסע החיפוש הופך למסע מופשט, וכך מתחילה להיסלל הדרך אל המודרניזם.

   נהוג לחלק את הקריירה של אנטוניוני למגוון תקופות. הוא החל בעשיית סרטים דוקומנטריים בסוף שנות ה-40, לאורך שנות ה-50 ביים סרטים עלילתיים ארוכים שהיו מעניינים ומוערכים, אך מבחינה היסטורית, פחות חשובים מהסרטים שיעשה בהמשך. ב-1960 הגיעה הפריצה גדולה שהפכה אותו לאחד הבמאים החשובים בעולם ולמבשר המודרניזם הקולנועי. סרטו "ל'אוונטורה" הוקרן בפסטיבל קאן, ולאחר שהקהל בז לסרט, פרסמו אנשי קולנוע, ובראשם רוסליני, מכתב בו הם מסבירים כי "ל'אוונטורה" היא אחת היצירות הקולנועיות החשובות שנעשו. סגנונו של אנטוניוני התגבש בסרטו מ-1960 והוא מצא את השפה שהוא חיפש בכדי לתאר את הניכור, היאוש, והבלבול המוסרי של האדם המודרני. שוטים ארוכים, רובם מרחוק, המספקים כוריאוגרפיה מורכבת בין השחקנים, תנועותיהם והרקע. הנוף לא פחות חשוב מהשחקנים בהעברת משמעויות ותחושות. אנטוניוני ביים ארבעה סרטים – "ל'אוונטורה", "הלילה", "ליקוי חמה", ו"המדבר האדום" – שנחשבים טטרלוגיה (לעיתים לא כוללים את "המדבר האדום" ומדברים על טרילוגיה). בסרטים האלה עוסק אנטוניוני בעיקר בניסיון הדמויות לייצר קשר רומנטי, ותוך כדי כך להגדיר את מקומם בעולם ואת האפשרות לאהבה. לאחר התקופה הזאת, עזב אנטוניוני את איטליה והחל לביים סדרה של סרטים במדינות שונות. "בלו-אפ" הנו סרטו הראשון מחוץ לאיטליה והצלחתו המסחרית הגדולה ביותר. הסרט הופק באנגליה וכשעלה לאקרנים בארה"ב הקהל עמד בתורים ארוכים במטרה לראות את הסרט "עם סצנת האורגיה" שהצליח לעבור את הצנזורה האמריקאית. סוף שנות ה-60 הביאו את סופו של קוד הצנזורה בהוליווד ועירום, סקס וחומרים לא חוקיים החלו למלא את המסכים. "בלו-אפ" בישר את השינוי הזה בארה"ב, אך הוא גם פתח במערב עידן קולנועי של עיסוק בהדוניזם, אופנה, חצאיות מיני, ארוטיות, אמנות פופ, וטשטוש חושים. מבוסס על סיפור קצר מאת הסופר הארגנטינאי חוליו קורטזר, "בלו-אפ" רחוק מאוד מלהיות סרט סנסציוני, או בעל מאפיינים אופורטוניסטיים. אנטוניוני מנסה בסרט הזה לחקור את מהות הפרספציה האנושית. הוא שואל שאלות כמו "מהי מציאות?", "מהי אומנות?" ו"איך אנחנו אמורים לחיות בעולם?".  "בלו-אפ" משך קהל לא רק בגלל הנושא האופנתי אלא גם כי הוא הפך לשיחה האינטלקטואלית של היום. הקהל שיצא מהקולנוע פתח דיונים על משמעות הסרט, משמעות פעולות מסוימות, חפצים, האם התבצע רצח? האם לא? האם זה רלוונטי? מבקרים אחדים אף מצאו קשר בין הסרט לבין תעלומת רצח קנדי.  

   "בלו-אפ" מספר על צלם אופנה מנותק רגשית שבמהלך עבודתו מגלה חשש כי צילומים שצילם בפארק באופן מקרי חושפים פרשיית רצח. באמצעות הגדלת התמונות וחזרה למקום ההתרחשות, מנסה הצלם לפתור את התעלומה.

   הסגנון של אנטוניוני בסרט הזה הנו נגיש יותר מאשר בסרטיו הקודמים. עדיין מדובר בסרט איטי, יחסית לסרט חקירה, אך קצב העריכה מהיר יותר, הצבעוניות עשירה יותר, והעלילה ברורה ומגובשת יותר. יחד עם זאת, הצליח אנטוניוני להכניס את מבטו הייחודי על העולם ולעסוק בנושאים קרובים לאלה שהעסיקו אותו באיטליה. הסרט הנו אחת מהיצירות המודרניסטיות האולטימטיביות ויש את אלה שטוענים כי מדובר בסרט שמבצע את המעבר בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם, מבחינת תפיסת המציאות. סרט שמתחיל עם העמדה שמציאות היא סובייקטיבית ומסיים, ממש בפריים האחרון לפני עליית הכותרות עם הרעיון שיתכן ואין מציאות בכלל. "בלו-אפ" נע בין משבר קיומי לבין משבר אפיסתמולוגי וחוזר חלילה. הצלם מחפש משמעות, הגיון, סדר ואמת בעולם, אך מוצא רק תשובות מעורפלות, סובייקטיביות, וחסרות הגיון. לרגע, נראה כאילו אנטוניוני אינו שואל שאלות רק על העולם, אלא גם על משמעות היצירות הקודמות שלו. הצילומים מהפארק שהצלם מפתח מזכירים תמונות מסרטי הטרילוגיה שלו. הצלם צופה מרחוק בגבר ואישה שלא ברור אם הם אוהבים, רבים, מנוכרים, או מה הקשר ביניהם. ב"בלו-אפ" שואל אנטוניוני שאלות על עצמו ועל יכולתו להביע משהו על העולם באמצעות מקצועו.

  אחרי ההצלחה של "בלו-אפ" הקריירה של אנטוניוני הפכה לפחות יציבה ואינטנסיבית. הוא עבד בקצב של בערך סרט אחד ל-7 שנים, אך עדיין הצליח להעניק לעולם יצירה מרתקת כמו "זהותה של אישה" ויצירת מופת אחת - "הנוסע", שצוברת הערכה וחשיבות משנה לשנה.

השפעתו של "בלו-אפ" בפרט ושל אנטוניוני בכלל ניכרת בבמאים כגון תיאו אנגלופולוס, וים ונדרס, קופולה (ב"השיחה"), בריאן דה פלמה (ב"התפוצצות") ועוד במאים חשובים רבים בתולדות הקולנוע.

 

 

המלצות צפייה נוספות:  

מסרטיו של אנטוניוני:

"הצעקה", "כרוניקה של אהבה", "ל'אוונטורה", "המדבר האדום", "הלילה", "ליקוי חמה", "הנוסע", "זהותה של אישה".

 

כתב: פבלו אוטין

Comments