Nashville

"נאשוויל", רוברט אלטמן, ארה"ב, 1975

אלטמן הוא אחד הנציגים הבולטים של הקולנוע האמריקאי של שנות ה-70 ואחת הדמויות המרתקות ביותר בנוף הקולנוע העולמי. בתחילת שנות ה-70, לאחר התמוטטות הוליווד הקלאסית, האולפנים היו בהפסדים וניסו למצוא נוסחה חדשה שתחזיר את הקהל לקולנוע. כל הפורמולות הישנות נכשלו והאולפנים היו בחובות גדולות. בשנות ה-60 המאוחרות, סרטים כמו "הבוגר", "בוני וקלייד" ו"איזי ריידר" נתנו ביטוי לתרבות הצעירה והמרדנית שכבשה את ארה"ב והצליחו בקופות. הוליווד הבינה שהקהל שלה השתנה. המשפחות העדיפו להישאר בבית ולראות טלוויזיה, בעוד הצעירים חיפשו דרך לצאת מהבית ולבלות בחוץ. בתי הקולנוע והדרייב אינס היו חלק מהבילויים הרגילים שלהם. במהלך שנות ה-60 וה-70 הסרטים חדלו להיות מיועדים "לכל המשפחה" וקהל היעד החדש היה הצעירים המרדניים. בכדי לפנות לקהל הזה, האולפנים החלו לשכור את שירותם של במאים ומפיקים צעירים, עם תפיסת עולם חדשנית ורעננה.

   אלטמן נולד בקנזס ב1925 ולמרות שהוא נחשב לאחד מהצעירים האלה שהזרימו דם חדש להוליווד, הוא יוצא דופן בכך שבתחילת שנות ה-70 הוא היה כבר בן 45, כ-20 שנה מבוגר יותר מעמיתיו.

   בשנות ה-20 לחייו (תחילת שנות ה-50) למד אלטמן את מלאכת הקולנוע תוך כדי עבודה בחברת הפקה של סרטי תדמית וסרטים חינוכיים. לאחר חמש שנים בהם צילם כ-60 סרטונים קצרים, ביים אלטמן סרט ארוך דל תקציב באופן עצמאי ("הפושעים") שהביא אותו להתקבל לעבודה כבמאי בטלוויזיה. שם עבד במשך שנים רבות כבמאי סדרות מן השורה (בין היתר ביים שני פרקים מתוך התוכנית "אלפרד היצ'קוק מציג"). שנים מאוחר יותר נכנס אלטמן להוליווד כבמאי שולי כאשר בסוף שנות ה-60 ניתנה לו הזדמנות לביים סרט קטן בשביל אולפן האחים וורנר: סרט המדע הבדיוני "הספירה לאחור" הפך לסרט ההוליוודי הראשון שביים. הסרט נלקח מידיו בשלבי העריכה כי חשבו שהוא עשה עבודה איומה בצילומים. שנה מאוחר יותר, באולפני פוקס, נפלה לידיו ההצעה לביים את "מ.א.ש.". "מ.א.ש." הנו סרט מלחמה סאטירי דל תקציב שהפך בהפתעה להצלחה מסחרית וביקורתית. אלטמן קיבל את ההצעה לביים אותו רק לאחר שלפחות 14 במאים אחרים סירבו. מכיוון שההפקה של "מ.א.ש." הייתה הפקה קטנה המיועדת להקרנות בעיקר בדרייב-אינס, מפיקים ומנהלים לא טרחו לפקח על מה שהוא עושה. כך, באמצעות "מ.א.ש.", פיתח אלטמן את סגנונו האישי הייחודי שהביא לו הערכה והכרה עולמית. אלטמן החל לשכתב את התסריט, הוסיף דמויות, בדיחות והביא לסט קבוצה של שחקנים שהוא קרא להם "הפאניקות" - שחקנים שאין להם תפקיד ממשי בסרט אלא לייצר אווירה. מטרת ה"פאניקות" הייתה להוסיף אמינות וספונטניות לסיטואציה המצולמת. לדוגמא, אחד ה"פאניקות" יכול היה להיות עיתונאי שמסתובב במקום ומתערב מדי פעם במתרחש בין השחקנים הראשיים, או עושה פעולה אחרת ברקע שמושכת את תשומת הלב של הצופה מההתרחשות המרכזית. אלטמן יצר כך שפה שמבוססת על הבלתי צפוי, על כך שהוא משחרר את השחקנים ונותן להם לאלתר וליצור בעת הצילומים. בצורה זאת נוצר גם סימן היכר אחר מאוד בולט של אלטמן והוא החפיפה בדיאלוג: ברגעים מסוימים מאפשר אלטמן לשחקנים שלו לדבר כולם בבת אחת כך שמאוד קשה לעקוב אחר הנאמר. בקולנוע, שחקנים מדברים ומשתדלים לא לעלות אחד על הדברים של השני כדי שישמעו כל משפט בבהירות. במציאות לעומת זאת, אנשים מדברים כולם ביחד, ואפקט המציאות הנו מרכזי בקולנוע של אלטמן. בראיון שנתן למגזין האמריקאי "ביקורת קולנוע" (FILM REVIEW) ב-1983 הסביר אלטמן את החפיפה בדיאלוג: "צריך להרגיל את הקהל לכך שהוא לא צריך לשמוע הכל. בחיים זה ככה. אתה מסתכל על פניו של מישהו ואתה יודע מה הוא הולך להגיד. אנחנו נותנים לו לסיים את דבריו רק מתוך נימוס". כדי לעקוב אחר העולם הכאוטי שהוא מייצר בזמן הצילומים משתמש אלטמן במצלמה באופן היוצר תחושה שהוא כאילו מתעד את ההתרחשויות, ולא מביים אותן. לרוב הוא ממקם אותה במרחק מה מהדמויות ואז נע לצדדים או מתקרב באמצעות זום, מתרחק ומדגיש דברים. בנוגע לעלילה, אין מטרה ברורה בהתפתחות האירועים, יש רק רגעים שמפגישים בין הדמויות באופן ספונטני, אנרכיסטי, בלי יעד ברור או מכוון. "מ.א.ש." זיכה את אלטמן בדקל הזהב בקאן ובמועמדויות רבות לאוסקר. הסרט עסק במלחמת קוריאה, אך כולם הבינו שלמעשה זהו סרט ביקורתי על מלחמת וויטנאם ומייד הפכו אותו לאבן נוספת במבנה של הוליווד החדשה והצעירה. באופן אירוני הפך אלטמן בגיל 45 לאחד ממורי הדרך של הקולנוע ההוליוודי הצעיר העולה. לדעת רבים, אלטמן הביא את סגנונו האישי לשיאו כאשר ביים את "נאשוויל" ב-1975. הסרט מתחיל עם שיר המדבר על 200 השנה להכרזת העצמאות של ארה"ב, ובאמצעות הסרט ינסה אלטמן לשאול שאלות על התרבות האמריקאית ועל הכיוונים אליהם התפתחה ב-200 השנה לקיום המדינה. העיר נאשוויל היא בירת מוזיקת הקאנטרי, הנשמה של האמריקאיות השורשית, הלבנה, החלוצית והדרומית. הסרט עוקב אחר 24 דמויות ראשיות, שקשורות באופן כלשהו לעולם מוזיקת הקאנטרי ולאירוע תמיכה במועמד פוליטי שהעיר מארגנת. כשצופים ב"נאשוויל" נוצרת תחושה שאנחנו צופים בכאוס. אין גיבור, המצלמה לא תמיד מכוונת אותנו לאלו פרטים יש לשים לב. אין התפתחות עלילתית אלא רצף של אירועים ומפגשים. סרטיו של אלטמן תמיד נגדו את המנהגים ההוליוודיים: אצלו העלילות הן לא המרכז. סרטיו הם כמו יצירות מוזיקליות: כל שחקן הוא כלי, או אקורד, שבא במפגש עם כלים או אקורדים אחרים וכך מייצר קצב, מלודיה, אווירה, רגעים עוצמתיים ורגעים קלילים. לצפות בסרט של אלטמן זה כמו לצפות במוזיקה של תמונות. העלילות לא תמיד מתפתחות לכיוון הגיוני וברור, לעיתים אין הגיון או פתרון לתעלומות שנוצרות במהלך הסרט, אך תמיד יש חקירה עמוקה וחכמה של הטבע האנושי, של מערכות יחסים מורכבות ומרגשות בין אנשים. בנוסף, אלטמן מנסה להימנע מהסברים פשוטים או שטחיים להתנהגותן של הדמויות. באופן מכוון הוא מנסה להימנע בסרטיו מסצנות בהן ניתן איזשהו הסבר פסיכולוגי מסודר להתנהגות הדמויות. הטענה שלו היא שלמעשה אין הסבר רציונלי להתנהגות האנושית ולכן כל הסבר שניתן הוא אבסורדי ולא מספק. עם זאת, הצופים המרוכזים יוכלו לעקוב אחר הניואנסים הקטנים במשחק ובבימוי החכם ולפרש ולהסיק את המסקנות בעצמם. מאחורי חוסר ההגיון והסדר ישנה מורכבות, והיא נגישה למי שיצליח להתרכז ולשים לב ולחשוב על המתרחש מולו. הדמויות לא מתנהגות באופן סתמי, ויש מספיק חומרים בסרט בכדי שהצופה יוכל להשלים את הפערים ולגלות את העומק של הדמויות ושל האירועים. למה אישה עוזבת את המאהב הצעיר שלה שהיא כל כך חשקה בו לאורך הסרט? היא לא אומרת לו למה בסרט, היא פשוט עוזבת אותו, אבל אנחנו, באמצעות המבטים, המשחק והאירועים שצפינו בהם קודם לכן מסוגלים לבנות במוחנו את הסיבות שלה, את המורכבות הרגשית שלה ואת משמעות ההחלטה שלה. מכיוון שהסרטים של אלטמן בנויים בצורה מפורקת ואקראית, בכל סרט מוצא אלטמן מוטיב חוזר שמקשר בין כל הדמויות והסיטואציות. ב"נאשוויל" זוהי כמובן מוזיקת הקאנטרי. "נאשוויל" הנו למעשה מיוזיקל. חלק מההנאה מהסרט תלויה גם ביכולת של הצופה ליהנות מסוג מוזיקה כזה. את השירים בסרט כתבו וביצעו השחקנים בעצמם, ויש בהם משהו כנה וישיר שמתחבר לרגש של הסרט כולו.

    ביצירותיו יוצא אלטמן נגד תפיסת עולם שטוחה ובטוחה, המוצאת פתרון והסבר לכל. הקולנוע ההוליוודי מציג לרוב תפיסת עולם האומרת שלכל דבר יש פתרון וההישרדות של הרוח האנושית המיוצגת על ידי נדיבות, אהבה וערכים טובים היא זאת שבסופו של דבר תתמיד. לעומת זאת, בקולנוע שלו, אלטמן מנסח אמירה המעודדת אי בהירות, מעגליות, דיונים פוליטיים חריפים, וקווים עלילתיים שאינם משתלבים בצורה הרמונית ושלמה אלא מתנגשים, או משיקים זה לזה באופן בנלי. 

   מבקר הקולנוע רוג'ר איברט כתב על "נאשוויל": "זהו סרט על אמריקה. הוא עוסק במיתוסים שלנו, תאוות הבצע שלנו, השאיפות שלנו והאופן בו אנו רואים את עצמנו. הסרט יודע כיצד אנחנו מדברים וכיצד אנחנו מתנהגים. ולמרות שהוא לא מחמיא לנו, הוא כן אוהב אותנו". ואמנם, אלטמן נחשב לאורך השנים לבמאי בעייתי, אלטרנטיבי, עצמאי, שעובד בשולי הוליווד ואוהב לעשות אקספרימנטים בסרטים שלו. אלטמן הגיח מדי פעם למרכז הזירה ההוליוודית עם להיטים אקראיים של פעם בכמה שנים, אך מעולם לא ניסה להשתלב בתעשייה ההוליוודית באופן הרמוני. 

  לאחר קריירה מעניינת ביותר בשנות ה-70, מצא אלטמן את עצמו בשנות ה-80 כבמאי לא חשוב, שעובד בעיקר בטלוויזיה. בשנות ה-90 ביצע אלטמן קאמבק גדול כאשר סרטיו "השחקן" ו"תמונות קצרות" הפכו להצלחות מסחריות וביקורתיות. היום, לאחר היטלטלויות רבות, מעמדו כאחד הבמאים החשובים בתולדות הקולנוע האמריקאי מבוסס ובלתי מעורער.

 

 

 

 

סרטי אלטמן נוספים מומלצים:

- "מ.א.ש.": סרט מלחמה סאטירי מבריק שהזניק את הקריירה של אלטמן.

- "הקלפן והיצאנית": מערבון אלטמני העושה רביזיה של ההיסטוריה והמיתולוגיה האמריקאית. הסרט מלווה בשיריו של לאונרד כהן.

- "שלוש נשים": דרמה פסיכולוגית עם נטייה לזרם התודעה שמזכירה את הקולנוע של ברגמן, על קשר מסתורי ומשונה בין שלוש נשים.

- "השחקן": סאטירה על הוליווד. אחד הסרטים המצליחים ביותר והמוצלחים ביותר של אלטמן.

- "תמונות קצרות": שמונה סיפורים המשתלבים אחד עם השני בעיר המלאכים. יצירתו המפורסמת ביותר.

- "פארק גוספורד": מחווה לז'אן רנואר (מורו הרוחני של אלטמן) וסרטו "חוקי המשחק". סרט בלשי אלטמני (שימו לב שדמות הבלש מבוססת לגמרי על מר הולו/ז'אק טאטי)

 

במאים אמריקאים מרכזיים משנות השבעים:

 

-וודי אלן: הבמאי שקבע סטנדרטים חדשים לקומדיה האמריקאית. שילוב של שנינות, חוכמה, מסורת קולנועית מודרניסטית, הומור יהודי ואינטלקטואליות ניו-יורקית. מומלצים "הרומן שלי עם אנני", "מנהטן", "חנה ואחותיה", "לפרק את הארי".

 

-סטלני קובריק: אחד הבמאים הגדולים בכל הזמנים. סרטים בעלי עומק פילוסופי, הומור, אירוניה, וסגנון קולנועי מדויק וגדול מן החיים. הוא החל את הקריירה הקולנועית שלו בסוף שנות ה-50. מומלצים: "THE KILLING", "שבילי התהילה", "ד"ר סטריינג'לאב", "2001: אודיסיאה בחלל" ו"תפוז מכני".

 

-ארתור פן: במאי בעל כמה יצירות מעניינות וחשובות. האחראי על הבאת השפעות הגל החדש הצרפתי להוליווד. מומלצים: "מיקי אחד", "בוני וקלייד", "חקירה באפילה", "איש גדול קטן".

 

-האל אשבי: אחד הבמאים המבריקים ביותר בשנות ה-70, שנשכח בעקבות מותו המוקדם באמצע שנות ה-80. בין יצירותיו המומלצות מאוד:  "הארולד ומוד", "המשימה האחרונה" (LAST DETAIL), "COMING HOME", "BEING THERE".

 

-טרנס מאליק: הבמאי המקפיד לעצב תמונות קולנועיות מפעימות ולתאר סיפורים בעלי אופי מיתולוגי. מומלצים "ימים ברקיע", "שבילי הזעם".

 

-סאם פקינפה: הבמאי שידע לחקור לעומק בצורה במבריקה ביותר את האלימות בחברה האמריקאית ובאדם. בנוסף עסקו סרטיו בסוגיות מוסר מורכבות ביותר. סרטיו המורכבים לעיתים פורשו כפשיסטים ומעודדי אלימות, כשלמעשה הם מהווים דיון עמוק ומורכב בה. מומלצים מאוד: "חבורת הפראים", "RIDE THE HIGH COUNTRY", "כלבי הקש" וסרטו האופטימי והיפה "THE BALLAD OF CABLE HOGUE"

 

"אדם בעקבות גורלו" (EASY RIDER). הסרט שעשה את המהפכה בהוליווד וגרם לאולפנים להעביר את הכוח לדור צעיר של במאים, שחקנים ומפיקים, בלתי מנוסים אך מלאי נועזות ורעיונות חדשים.

 

 

כתב: פבלו אוטין

Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 5:58
Comments