Fitzcarraldo

"פיצקארלדו", וורנר הרצוג, גרמניה, 1982.

    וורנר הרצוג הפך כבר בשלביה הראשונים של הקריירה שלו לדמות מיתולוגית בנוף הקולנוע העולמי. מספר מעשים הנעים בין האמיתי למיתי נזקפים לזכותו, וביניהם: נטען שהוא צעד ברגל ממינכן לפריז באמצע החורף במטרה לעודד את היסטוריונית הקולנוע וחברתו היקרה לוטה אייזנר ששכבה חולה במיטתה; הוא הפנט צוות שחקנים של כ-35 איש במהלך צילומי סרטו "לב הזכוכית"; הוא איים לרצוח את שחקנו קלאוס קינסקי עם רובה ולאחר מכן להתאבד כשקינסקי הכריז שהוא עוזב את ההפקה באמצע הצילומים; הוא בישל ואכל את נעלו במטרה לעודד קולנוען צעיר (ארול מוריס) לסיים את סרטו הראשון; ולאחרונה אף דווח כי הוא חילץ את השחקן האמריקאי חואקין פיניקס ממכוניתו לאחר תאונת דרכים והציל את חייו.

  הרצוג החל לעשות סרטים עם צמיחת הקולנוע הגרמני החדש של שנות ה-70 והפך לאחד מנציגיו הבולטים ביותר. ניכר שהוא נהנה לקדם את דמותו המיתולוגית, ומאפשר לסיפורים עליו להתקיים ולהתרבות. זאת מכיוון שבחייו האישיים, כמו בסרטיו, מבקש הרצוג להשתחרר מהכבלים המרסנים את יצריו, את תשוקותיו ואת חלומותיו ולחיות את החיים כהרפתקה גדולה, במלואם, ללא פחד. בסרט "וורנר הרצוג אוכל את נעלו" של לס בלאנק (המופיע כתוספת בדיוידי של הוצאת "קריטריון" ל BURDEN OF DREAMS, ומתעד את מאחורי הקלעים של "פיצקרלדו"), עומד הרצוג מול קהל שהגיע לבכורה של הסרט "שערי גן העדן" של ארול מוריס ומתכוון למלא את חובתו בעקבות התערבות שעשה עם ארול מוריס. מוריס היה תקוע ולא הצליח לצלם את סרטו הראשון והרצוג התערב עמו ואמר שאם מוריס יסיים את הסרט, הוא יוכל את נעלו. בסרט, הרצוג מסביר לקהל שהם צריכים לשים את פחדיהם בצד ולצאת לצלם את סרטיהם. שהוא מוכן לאכול נעל בשביל כל אחד הנמצא באולם אם זה יעזור להם לעשות סרטים. הרצוג הצהיר פעם שאם הוא היה צריך לטפס לגיהינום ולהיאבק עם השטן בכבודו ובעצמו בשביל כל אחד מסרטיו, הוא היה עושה זאת ללא ספק. אישיותו יוצאת הדופן עוזרת לנו להבין את האופן בו עלינו לצפות בסרטיו ולקבל אותם. סרטיו הם הרפתקאות, חקירות אל מחוזות מאתגרים. אפשר להגיד שכל סרט של הרצוג הוא כמו סרט תיעודי על מה שקורה מול המצלמה שלו כשהוא מביים סרט. הסיפור המפורסם ביותר ב"פיצקרלדו" הוא שהוא היה צריך להעביר ספינה מעל הר כדי שהיא תוכל לעבור בין שתי נהרות. הרצוג, במקום לקחת מודל ולעשות זאת באמצעות אפקטים מיוחדים דרש מהניצבים, בני שבט מקומי דרום אמריקאי, לעשות את זה באמת, וללא אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. כך למעשה עשה הרצוג במציאות את המעשה המטורף שעושה גיבורו בסרט. בנוגע לעניין זה אמר הרצוג שבעשיית המעשה הנ"ל יצר מטאפורה קולנועית גדולה. הוא הוסיף שהוא לא באמת יודע מה משמעות המטאפורה הזאת, אבל הוא בטוח שחייבת להיות לה איזושהי משמעות. הרצוג למעשה אוהב להגיד את המשפט הזה בו הוא מכיר בכך שהוא מייצר מטאפורות גדולות, אך הוא אינו יודע מה משמעותן. סרטיו של הרצוג מצליחים להחיות את הדומם, להעניק עוצמות לנופים ולייצר אווירה מרתקת. עם זאת, יש כאלה שיראו ביצירותיו פגמים עלילתיים. סרטיו מתפתחים כמו מסע אל הלא נודע, אל מקומות שהם לעיתים מפחידים, לעיתים מרוממים, ולעיתים מטרידים, ולכן עלילותיו מתפתחות באיטיות, והקולנוע שלו הוא למעשה התבוננות וניסיון לקלוט את העוצמות של העצם או הסובייקט המצולם ולהביע את מורכבותו. בסרטו "גם גמדים התחילו קטנים" הוא מציג לצופה קבוצה של נמוכי קומה שמתעללים בחיות ואחד בשני. הוא מאתגר את סובלנותו של הצופה ואת היכולת שלו לעכל ולהבין רוע. ב"האניגמה של קאספר האוסר" הוא ליהק לתפקיד הראשי את ברונו ס., אדם בעל נכות נפשית שגדל במוסד לחולי נפש. לפעמים, לפני שיכל הרצוג לצלם, הוא היה צריך להשלים עם דקות ארוכות של צרחות וחוסר יכולת לתפקד של שחקנו. הסרט מבקש לחקור את נפשו הפגועה של האדם, ולשאול שאלות בנוגע למושגים כגון גאונות, טירוף והנעלה. שיתוף הפעולה הידוע ביותר של הרצוג עם שחקן כלשהו הוא זה שקיים עם קלאוס קינסקי. קינסקי היה ידוע כחיה שלא ניתנת לביות, שחקן שמפר חוזים, מקשה על עבודתו של הבמאי, צורח על אנשי הצוות ולא שולט בזעמו. נוכחותו של קינסקי היא זו שקסמה להרצוג - יצריו הלא מרוסנים, התשוקה העזה שלו והמהפכים במצבי רוחו. קינסקי יכל להיות רך ועדין ותוך שניה להתחיל לצווח על אנשי הצוות ועל הרצוג. הרצוג ניסה לתפוס במצלמתו את העוצמות של קינסקי ולצלם אותו כמו חיה בטבע, ו"פיצקרלדו" הוא אחד משיתופי הפעולה הרבים ביניהם. האלמנט המרשים ביותר בסרטיו של הרצוג ובעיקר ב"פיצקרלדו" הנו השימוש שהוא עושה בנופים. הרצוג אינו מצלם את הנופים אלא מביים אותם. הדרך הטובה ביותר לחוות את החוויה ה"הרצוגית" היא להיכנס למצב בו אנחנו מתקשרים עם הנוף, חווים אותו ומצליחים להבין את האופן בו הרצוג מצלם אותו כנוכחות עוצמתית, אימתנית ונעלה. העיסוק של הרצוג במתח והטשטוש בין גאונות וטירוף, בין היפה והמאיים מתקשר לתרבות הגרמנית באופן ישיר ולאישיותו כאמן. שאלות כגון מהו הגבול בין הגאון לבין המטורף, עד כמה רחוק ניתן ללכת בכדי להגשים חלום, לממש חזון (סרט)? מה אתה מקריב בדרך, מה אתה מסכן ואת מי? הן שאלות שעולות במהלך הצפייה בסרטיו. אמנם סרטיו הם אישיים מאוד, אך בהיותו חלק מהקולנוע הגרמני החדש, ניתן לראות את סרטיו גם כסוג של דיון מטפורי בתרבות הגרמנית. דמותו של פיצקרלדו, גרמני שרוצה לבנות בית אופרה באמצע הג'ונגל האמזוני, נע בין הגאוני למטורף. הוא מגייס אנשים מסביבו ומוכן להקריב את חייהם למען מטרותיו. גם בשיתוף פעולה מדהים אחר שלו עם קינסקי, "אגירה, זעם האל", מוצג קינסקי כמנהיג בעל חזון שהאובססיביות שלו כלפי חזונו הופכת אותו למטורף, פשיסט ומסוכן. הרצוג אינו נוקט עמדה כלפי דמויותיו. אנשים בעלי חזון ותשוקה גדולה תמיד ריתקו אותו, ועם זאת, הוא יודע שאלה תכונות שבקלות יכולות להפוך למסוכנות והרסניות. הרצון העז של הרצוג, כפי שנאמר, הוא לתפוס את עוצמתה של הרוח האנושית ושל נופי הטבע. לא במקרה הוא נחשב גם לאחד הדוקומנטריסטים הגדולים בהיסטוריה. סרטיו התיעודיים מרתקים ומאתגרים לא פחות מסרטיו העלילתיים.

   "פיצקרלדו" הינו סרט אפי, גדול ממדים. העלילה אינה קולחת מההתחלה: תחילה מוצגת לנו דמותו של פיצקארלדו וחלומו, ורק לאחר ארבעים דקות של היכרות עם דמות מיוחדת במינה זו מתחיל המסע אל הלא נודע, אל הג'ונגל, שהוא לא רק ג'ונגל פיזי וחיצוני, אלא גם פנימי ומטפורי. זהו הג'ונגל הפראי שבתוך פיצקרלדו, בתוך קינסקי, בתוך הרצוג, ויש לקוות - בתוך כל אחד ואחת מאתנו.

 

 

בית הספר האוטופי לקולנוע על פי וורנר הרצוג:

  הרצוג טוען שאם היה מקים בית ספר לקולנוע היו הסטודנטים המגישים מועמדות נדרשים לעשות הליכה רגלית ארוכה באורך של כחמשת אלפים קילומטרים. במהלך ההליכה היה עליהם לכתוב על חוויותיהם ובסופו של דבר למסור את הרשמים להרצוג כדי להתקבל. הרצוג מאמין שלומדים הרבה יותר על עשיית סרטים באמצעות הליכה מאשר באמצעות ישיבה בשיעורים במהלך חמש שנים. האקדמיה, לטענתו, הורגת את הקולנוע, ולעומת זאת, חוויות ותשוקה הן אלה שעומדות בסיסו. במהלך הלימודים עצמם, טוען הרצוג שהיה מלמד את הסטודנטים שיעורי ספורט וחינוך גופני. דברים כמו אגרוף, שיגרום לסטודנטים למגע גופני וילמד אותם לא לפחד.  במהלך הלימודים הסטודנטים ילמדו לעשות קפיצות וסלטות באוויר, להטוטים וקסמים. קולנוע, לדעת הרצוג, לא נוצר באמצעות חשיבה אקדמית מופשטת, אלא באמצעות הירכיים והברכיים. בסופו של דבר הוא מודה בכך שלא ברור אם לאחר הלימודים הסטודנטים יהיו אנשי קולנוע, אך לפחות הם יהיו במצב גופני טוב.

סרטים נוספים מומלצים:

- "אגירה, זעם האל". אולי סרטו הטוב ביותר של הרצוג. סרט תקופתי על משלחת ספרדית בחיפוש אחר אוצרותיה של העיר אלדורדו בדרום אמריקה. עם קינסקי המהפנט בתפקיד הראשי.

- "המסתורין של קספר האוזר", סרטו המפורסם עם ברונו ס.

- "Little Dieter Needs to Fly", סרט תיעודי על דיטר, גרמני שבהיותו ילד ראה את בני הברית מפציצים את גרמניה הנאצית ומאז חלם להיות טייס קרב בצבא האמריקאי. בסופו של דבר נלחם דיטר בווייטנאם למען האמריקאים, מטוסו נפל בקרב ודיטר נפל בשבי וברח. (הרצוג סיים לאחרונה סרט עלילתי על בסיס הסיפור הזה בכיכובו של כריסטיאן בייל)

- "איש הגריזלי", סרטו התיעודי מ-2005 על אדם עם תשוקה עזה לדובי הגריזלי שבאלסקה.

- "LESSONS OF DARKNESS", סרטו התיעודי על מלחמת המפרץ הראשונה

- "נוספרטו". רימייק לסרטו האילם של מורנאו עם קלאוס קינסקי בתפקיד הערפד האלמותי. הרצוג ראה במורנאו את מורו הרוחני והעריץ את סרטו "נוספרטו".

 

סרטיו של אלכסנדר קלוגה.

קלוגה החל לעשות סרטים מספר שנים לפני הרצוג, וונדרס, פאסבינדר ובמאים אחרים של הקולנוע הגרמני החדש, ולמעשה נחשב לזה שייסד אותו. ב1962, בפסטיבל אוברהאוזן הוא ניסח יחד עם במאים אחרים מניפסט למען קולנוע אישי, אומנותי. הוא נלחם למען תמיכה ממשלית בסרטים ניסיוניים וייחודיים, לא בהכרח מסחריים והצליח בסופו של דבר. רבים רואים בו את האחראי לתחייה של הקולנוע הגרמני החדש. סרטיו ייחודיים ויוצאי דופן, ביניהם:

YESTERDAY GIRL, 1966

הפטריוטית

THE POWER OF EMOTION

 

Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 5:38
Comments