Fear Eats The Soul

"פחד אוכל נשמה", ריינר וורנר פאסבינדר, גרמניה, 1974

"פחד אוכל נשמה" היה לאחת הצלחות הבינלאומיות הראשונות של הילד הרע של הקולנוע הגרמני החדש – ריינר וורנר פאסבינדר. במאי פורה זה יצר למעלה מ-40 יצירות קולנועיות ב-13 שנות הקריירה שלו ומת בגיל 37 כשהתאבד באמצעות שימוש יתר בסמים. בקריירה הקצרה והאינטנסיבית שלו הפך פאסבינדר לתופעה: מורד, גאון, מאתגר קונבנציות תרבותיות, דו-מיני, בלתי מרוסן, אנרגטי ויוצר מקצועי מאוד בעבודתו. קצב ההפקה המהיר שלו הוא תוצאה הן של פוריותו ומרצו והן של עבודתו עם להקה קבועה של שחקנים ואנשי צוות שהיו מסורים אליו הן מבחינה אומנותית והן מבחינה רגשית וגופנית מינית. פאסבינדר רכש את חינוכו האומנותי בעיקר באמצעות לימודי תיאטרון והשפעתו של ברכט ניכרת ביצירותיו. במקביל לעשייה הקולנועית שלו הוא נהג גם להעלות הצגות ולכתוב מחזאות. "פחד אוכל נשמה" נותר אחד מסרטיו היפים ביותר. הוא צולם במהירות תוך 15 יום כשפאסבינדר היה בין שני פרוייקטים גדולים יותר. הסרט מתאר את מערכת היחסים הרומנטית הנרקמת בין עלי, פועל מרוקאי בשנות ה-30 לחייו הגר בגרמניה, לבין אמי, אישה גרמניה בת מעמד הפועלים המבוגרת ממנו בשנים רבות. "פחד" עוסק בגזענות, בדעות קדומות, בצורך שלנו להשתייך לחברה או לקבוצת המקורבים שלנו, והאכזריות של העולם והמחיר שהוא דורש מאתנו בכדי שנהיה חלק ממנו. כמו אצל הבמאים האחרים של הקולנוע הגרמני החדש של שנות ה-70, גם אצל פאסבינדר ניתן לזהות עיסוק בערכים ובתרבות הגרמנית בעקבות המשטר הנאצי. צעירים אלה, שנולדו מייד עם תום המלחמה גדלו להכיר את העבר הקשה של מדינתם מבלי שהם היוו חלק ממנו. סרטו של פאסבינדר מנסה להתמודד עם הגזענות הגרמנית ולשאול: האם גרמניה חברה טובה יותר היום? מהם היצרים שעומדים במרכזה? מה משמעות שנאת הזר, הסדיזם, הצורך להתעלל באחר? באיזה אופן הדברים האלה קיימים בתוכנו לא רק כגרמנים, אלא כבני אדם?

את פאסבינדר העסיקו נושאים כגון אובססיה, שליטה וחוסר שליטה, השימוש ברגשות ואהבה כאמצעי דיכוי, אכזריות בני האדם ועוד. "פחד אוכל נשמה" הנו סרט מלא רוך יחסית לסרטיו האחרים. הסרט הנו רימייק לסרטו של דאגלס סירק "כל שהשמיים מרשים". פאסבינדר, שהעריץ את הקולנוע של סירק, חקר את ז'אנר המלודרמה, אימץ חלק מהמוטיבים שלו ושילב אותם בסרטיו. בנוסף, פאסבינדר כתב מספר טקסטים על קולנוע, כאשר המפורסמים שבהם הם טקסטים שכתב על הקולנוע של דאגלס סירק המנסחים את מחשבותיו על שישה מן הסרטים שלו (הטקסטים מתורגמים לעברית בספר בעריכת איתן גרין "במאים ואנשי קולנוע על קולנוע"). במובן מסוים, פאסבינדר מהווה חוליה מקשרת בין הקולנוע ההוליוודי של שנות ה-50 לבין במאים פוסטמודרניסטיים כגון פדרו אלמודובר, פרנסואה אוזון וטוד היינס, שאימצו מאוחר יותר את אסתטיקת המלודרמות ביצירות שלהם. פאסבינדר כאילו דן במבנה של המלודרמה, אך נקודות המפנה המלודרמטיות הקיצוניות מקבלות טיפול מיוחד, מורכב, מטריד ונוגע בשל השפעתו של הסגנון הקולנועי האירופי הקר והמאופק, והממד האירוני והמרוחק הברכטיאני בסרטיו. הסרטים של פאסבינדר עלולים לבלבל את הצופה, כיוון שהוא מצליח לקחת ברצינות את כאבן של הדמויות, ובו זמנית להביט על הכאב הזה באופן אירוני ומרוחק, עם קריצת עין. משמעות הדבר היא שהדמויות נמצאות בעולם מלודרמטי, התשוקות והמהפכים הקיצוניים במצבי הרוח ובעלילות נמצאים שם, אך בזכות המשחק המאופק, המצלמה המתבוננת, הקומפוזיציות הקפואות וההומור הסרקסטי, מצליח פאסבינדר לגרום לאלמנטים המלודרמטיים לעבור באופן מורכב ואינטלקטואלי כשהרגש שלנו אל הדמויות לא נאבד לגמרי ומופיע ברגעים הנכונים. ניתן להגיד שפאסבינדר מייצר בקולנוע שלו קריצת עין שהיא כנה, אכזרית וכואבת. הוא מצליח להיות מצחיק ואירוני ובו זמנית אכזרי וכואב. האירוניה נוצרת בזכות הסגנון המודרניסטי שלו אשר מספק את הריחוק האינטלקטואלי. הקומפוזיציות בסרטיו חוקרות את מערכות היחסים בין הדמויות ומנסות להביע רעיונות רגשיים ושכלתניים באמצעות הצבעים, ההעמדה בפריים, תנועות השחקנים והתנוחות שלהם. עם זאת, הקולנוע שלו אינו מרגיש לגמרי מלאכותי, וזאת בזכות תחושת החספוס שצילומיו משרים. העולם המצולם הנו צבעוני ומחוספס בו זמנית. הקירות, הדלתות, הכיסאות, העמודים, המדרגות, כולם הופכים לנוכחויות של קווים וצבע, מרחבים ריקים שנותנים ביטוי למערכת היחסים, למתחים, לבדידות, לסגירות, לאינטימיות ולכנות. זוויות הצילום כולאות את הדמויות ומבססות את מערכת הכוחות ביניהן. הקומפוזיציות מקשרות ביניהן לבין הסביבה והמבטים השיפוטיים שלה. מצד אחד זהו עולם ריאליסטי, מתפורר, דקדנטי, מחוספס. מצד שני העיצוב שלו עשיר מאוד וכך נוצר הרעיון שלמרות הכיעור "החיצוני", תוכו יפה, מלא חיים, מלא סתירות וגם מלא מתחים. הטקסטורה של הפילם היא זו שיוצרת למעשה את התחושה של הפחד אוכל הנשמה.

לעיתים הקולנוע של פאסבינדר נראה כמו רצף תמונות סטילס. הצופה נחשף לרגעים סטטיים, "רגעי פולארויד" בחייהן של דמויות קפואות. עם זאת, באמצעות הסטטיות הזאת בונה פאסבינדר באופן בלתי צפוי מורכבות רגשית ועומק פסיכולוגי. כביכול הסרטים שלו מתנהלים בפשטות רבה. דמויות עומדות בתנוחות מסוימות, הן נעות ומשנות תנוחה, אך לאט לאט, באמצעות הפשטות הזאת, העומק הולך ונצבר ומקבל צורה במהלך הסרט. במבט ראשון הדמויות נראות סטריאוטיפיות, או קלישאתיות, כאילו ניתן להגדיר אותן במשפט אחד. נוצרת תחושה שהן בובות, חפצים, צבעים בתוך הקומפוזיציה הייחודית והמחוספסת של פאסבינדר. אך חכמתו וכשרונו של הבמאי הגרמני נמצאים ביכולתו להפיח בדמויות האלה רבדים נוספים המגלים כאב אמיתי, ומורכבות רגשית ומוסרית. זאת הוא עושה באמצעות התפניות העלילתיות והקשר של הדמויות לעולם הפיזי והמרחב הקולנועי.

פאסבינדר הרבה לעסוק בדמויות שוליים ולהסתכל על החברה דרך עיניהם של אלה שנמצאים בשוליה. ב"פחד אוכל נשמה" ליהק פאסבינדר בתפקיד הראשי את אלהדי בן-סאלם, מהגר אפריקאי שהיה מאהבו של פאסבינדר באותם הימים והופיע בתפקידים שונים ביצירות אחרות שהבמאי עשה בשנים ההם. רוג'ר איברט, מבקר הקולנוע האמריקאי, משער שהקשר בינו לבין פאסבינדר מקבל ייצוג כלשהו בסרט. פאסבינדר היה ידוע בקשרים מניפולטיביים ונצלניים עם מאהביו. אלהדי לא הצליח להתאקלם בגרמניה ולהסתדר. יתכן שהקשר ביניהם היה רווי מתחים ופאסבינדר חש לגביו פחד, או לא חי בשלום אתו. איברט מספר שבסופו של דבר אלהדי החל לשתות הרבה ולהיות מתוח יותר ויותר. יום אחד הוא דקר שלושה אנשים עם סכין, חזר אל פאסבינדר ואמר לו "עכשיו אין לך יותר ממה לפחד". אלהדי תלה את עצמו בכלא.

אפילו אם עלילות סרטיו אינן קשורות לסיפוריו האוטוביוגרפיים, מדובר ביצירות מאוד אישיות. הציניות, הקור, הדחף העצור שמבקש להתפרץ, האובססיות הקטנות, הבדידות וההרס העצמי בסרטיו מבטאים בסופו של דבר את המתחים הפנימיים באישיותו של פאסבינדר – אחת המרתקות ביותר שנקלטו אי פעם על צלולואיד.



סרטים נוספים מומלצים:

יצירתו של פאסבינדר גדולה וכדאי לחקור אותה ולגלות אותה. בין יצירותיו הרבות המומלצות ישנן:

- "ברלין אלכסנדרפלאץ" – מיני סידרה טלוויזיונית שנחשבת לעבודה החשובה והגדולה ביותר של פאסבינדר.

-"ורוניקה פוס"

- "רולטה סינית"

- "פוקס וחבריו"

- "בשנה של 13 ירחים"

- "קאצלמאכר"

- "נישואיה של מאריה בראון"



עוד מומלץ:

- "טיפות מים על אבנים לוהטות", סרטו של פראנסואה אוזון על פי מחזה של פאסבינדר

- "הרחק מגן עדן" רימייק של טוד היינס ל"כל שהשמיים מרשים" שמשאיל גם מוטיבים מפאסבינדר.
Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 5:39
Comments