Europa

"רכבות לילה", לארס פון טרייר, דנמרק, 1991.

לארס פון טרייר הוא אחד הבמאים המשפיעים, המרתקים ומעוררי המחלוקת ביותר שפועלים כיום. מעבר לאיכויותיו כבמאי, פון טרייר בולט בשל היותו איש שיווק מפולפל, מעורבותו בפיתוח הקולנוע הדני והאירופי בכלל (החברה שלו "זנטרופה" מפיקה סרטים רבים לבמאים צעירים, ובנוסף הוא עזר להקים "קומונה קולנועית", אזור גדוש באולפנים וחברות הפקה דניות שפועלות בנפרד וגם יחד) ותפקידו בהחדרת הטכנולוגיות הדיגיטליות כאמצעי להפקת סרטים בזול בעולם כולו ובעיקר במדינות בהן אין אמצעים כלכליים להפקות קולנועיות גדולות. יחד עם הוצאת כל סרט חדש שלו, משקיע פון טרייר במסע שיווקי ושערורייתי הגורם לעיתונות לדבר עליו ועל היצירה שלו. הוא נוהג ללוות את הוצאת סרטיו בסרט מאחורי הקלעים על עשייתו, ותמיד יש לו בשרוול גימיק מוכן לשליפה שמעורר את סקרנותה של העיתונות ושל הקהל. "דוגוויל" היה סרט ללא תפאורה, בכיכובה של ניקול קידמן, שהטיל ביקורת חריפה על ארה"ב. יציאתו לוותה בסרט תיעודי "מאחורי הקלעים" שחשף כי בתקופת הצילומים הקים פון טרייר תא וידוי על הסט ועודד את השחקנים להתוודות אל מול מצלמה בתוך התא. הסרט אמור היה לחשוף את הוידויים האינטימיים של השחקנים בזמן ההפקה. "רוקדת בחשכה" לווה ביציאת דיסק חדש של הזמרת ביורק, סרט תיעודי על כך שפון טרייר השתמש ב-100 מצלמות דיגיטליות בכדי לצלם סצנת ריקוד אחת, פלוס הכיסוי העיתונאי על המשבר בינו לבין ביורק שהתרחש במהלך הצילומים כאשר השחקנית/זמרת עזבה את ההפקה באמצע. מה שמעניין אצל פון טרייר הוא שה"גימיקים" השיווקיים נתפסים בעת ובעונה אחת גם כחידושים אומנותיים. הגבול הדק בין השיווקי לאומנותי, בין המניפולציה הזולה לבין האקספרימנט הקולנועי המורכב, הוא אחד המאפיינים הבולטים ביצירה הקולנועית של הבמאי הדני. ה"תכסיס" השיווקי המפורסם ביותר שלו הוא קבוצת "דוגמה 95". תנועה זאת, שפרצה בפסטיבל קאן 98', משכה את תשומת ליבה של העיתונות באופן מופרז. קבוצה של במאים בהנהגת פון טרייר פרסמו מניפסט שהוא למעשה שבועת צניעות - חוקים שאסור לעבור עליהם בעת עשיית הסרט ושאמורים להבטיח את צניעותו של היוצר. חוקי המניפסט, לדוגמא, אוסרים על הקמת תפאורה ומחייבים צילום בלוקיישן. הם אוסרים על שימוש בתאורה מלאכותית שאינה חלק טבעי מאתר הצילומים הנבחר, ואוסרים על שימוש בחצובה או כל כלי אחר להנחת המצלמה - המצלמה צריכה להיות מוחזקת ביד. חוקי "דוגמה" כביכול מכוונים את הבמאי לאסתטיקה צנועה, זולה, ואף ריאליסטית. אך למעשה, ההגבלות הללו בסופו של דבר שחררו את הקולנוענים במקום לרסן אותם. פון טרייר עצמו אמר שהחוקים לא כאלה חשובים ושניתן לעבור עליהם, שהמטרה העיקרית של תנועת "דוגמה 95" היא לעודד אנשים לצאת החוצה ולצלם סרטים עם האמצעים שיש להם. זאת אומרת, היוצר לא צריך לחכות שתהיה לו חצובה, סטדי-קאם, פנסים, מצלמה מקצועית, תפאורה, תלבושות וכו' - הוא פשוט יכול לקחת מצלמה דיגיטלית קטנה ולצאת לצלם. הסרט "החגיגה" של תומאס וינטרברג, בן טיפוחו של פון טרייר, צולם בתנאים האלה וזכה בפרס השופטים בפסטיבל קאן. הסרט היווה השראה לצעירים רבים לקחת מצלמה ולצאת לצילומים. בנוסף, המהלך הפרסומי/שיווקי של תנועת "דוגמה 95" עזר לסרטים שנעשו תחת חוקי המניפסט להתפרסם בקלות רבה יותר. במשך מספר שנים העולם כולו נכבש על ידי סרטי "דוגמה" ובמאים רבים אימצו חלק מהחוקים והחלו לצלם במצלמה דיגיטלית, ללא חצובה וללא תאורה מלאכותית. פון טרייר וחבריו המציאו גימיק, אך הגימיק הזה שינה את הקולנוע וקבע אסתטיקה חדשה שנפתחה כאופציה משחררת ליוצרים רבים. סרטו של פון טרייר תחת קבוצת "דוגמה 95" היה "האידיוטים". הסרט צולם במצלמה דיגיטלית, עשה שימוש באלתורים, מצלמת כתף שעוקבת אחר האירועים ומייצרת צילום מחוספס, לא מאוזן, שמחפש את הפריים הרצוי באמצעות זומים גסים, תנועות חדות ושינויי פוקוס לא חלקים. את הטכניקה הזאת החל פון טרייר לנסות שנתיים מוקדם יותר, בסרטו "לשבור את הגלים". אמנם הסרט צולם ב-35 מ"מ, אך הוא הועבר לוידיאו לצורכי עריכה והעותק הסופי של הסרט הושג באמצעות העברה ישירה מוידיאו ל-35, במקום מהנגטיב של ה-35. הטקסטורה החדשה שפון טרייר חיפש לוותה בסגנון בימוי חדש שביקש להשתחרר מהסגנון הקולנועי בו הוא עסק בסרטיו הקודמים ואשר הביא לו שם עולמי. למעשה, הפון טרייר שהעולם מכיר היום מאוד שונה מהפון טרייר שפרץ לזירה הבינלאומית עם סרטו השלישי "רכבות לילה". בסוף שנות ה-90, מות אימו, גילוי טכנולוגיות הוידיאו והקמת "דוגמה 95" הובילו למפנה בקריירה של פון טרייר שתמיד חיפש להציב לעצמו חוקים ולשבור אותם, להוכיח שאפשר בלעדיהם. החוק, אומרים לנו הסרטים של פון טרייר, הוא הכרחי. הוא נותן לנו מסגרת המאפשרת לנו את היצירה. אבל זאת רק בתנאי שאפשר לפעול נגד דיכוי החוק ולמצוא דרכים לעקוף אותו, או לקיים מערכת יחסים מורכבת איתו.

   עוד בימיו כסטודנט לקולנוע נהג פון טרייר לעצבן את מוריו (על פי טענתו) בכך שאם מורה נתן תרגיל מסוים עם חוקיות מסוימת, פון טרייר היה יוצא מגדרו בכדי להפר את החוק, לעשות ההפך ממה שהמורה ביקש ועדיין להשיג תוצאה מספקת. המורים היו אומרים לו מה אמור לעבוד בקולנוע והאתגר שלו היה לגרום לסרט לעבוד גם ללא היצמדות לחוקים האלה. ב"דוגוויל", למשל, ממשיך פון טרייר את הנטייה הזאת ומצלם סרט ללא תפאורה וגורם לו לעבוד. שבירת החוק אצל פון טרייר היא בדיקת גבולות, היא התנסות, היא חקירה וגילוי, היא לא רק קפריזה שנעשית לשם מרדנות סתמית.

   "רכבות לילה" מייצג את אחת החקירות האינטנסיביות ביותר של המדיום הקולנועי שפון טרייר עשה. זהו החלק האחרון בטרילוגיה העוסקת באירופה אפלה וכאוטית. הסרט מתחיל עם תמונה בתנועה של פסי רכבת וקולו של קריין (מקס פון סידואו) המזמין את הצופה להיכנס למצב של היפנוזה. פון טרייר שואל: האם אינו הקולנוע מצב היפנוטי בו אנחנו נסחפים אל תוכו? כיצד משפיע עניין זה על המעורבות שלנו בסרט? כיצד פועלת מניפולציה קולנועית? וכיצד אנשים עושים מניפולציות אחד על השני במציאות? פון טרייר משתמש בשלל טכניקות שונות, תנועות מצלמה וירטואוזיות, שילוב של שחור לבן וצבע, פיצול ואיחוד המרחב של הסרט באמצעות שימוש בהקרנה אחורית, קריינות מודעת לעצמה ועוד. הטכניקות האלה בונות עולם סיוטי, שהוא מלאכותי, אך גם מהפנט וסוחף. פון טרייר בודק את גבולות המדיום ומייצר אימאז'ים בלתי נשכחים.

    נראה כי הנושא שהכי מטריד את פון טרייר, שהוא טיפל בו שוב ושוב לאורך כל הקריירה בדרכים שונות, הוא השחתת התמימות. סרטיו מציגים נפש תמימה, אידיאליסטית, שעוברת תהליך "חניכה" על ידי העולם האכזרי והמושחת. יצירתו המגוונת כוללת לפחות שלוש טרילוגיות שחוקרות את נושא התמימות. בראשונה, הטרילוגיה האירופית, גבר תמים מגלה שהעולם מושחת. בשנייה, על הנשמות הטובות שהופכות לקדושות, הסרטים מספרים על נערה תמימה המוכנה להקריב את הכל כדי לעזור לאחרים, אך דרכי ההקרבה שלה מעוותות ובעייתיות מבחינה מוסרית. בנוסף, הן מנוצלות על ידי חברה צינית, אכזרית ומניפולטיבית. הטרילוגיה השלישית, שהיא כביכול טרילוגיה על אמריקה, עוסקת בנערה תמימה ואידיאליסטית הנקראת גרייס שמגיעה למקום זר ומנסה לעזור לאחרים. אך תוצאות המעשה "הטוב" שהיא עושה, מביאות בסופו של דבר להרס גדול יותר, ולכן, נשאלות שאלות על יכולת האדם, או המדינות, להתערב ולעזור לאחרים באמת. פון טרייר אמר פעם שהבגידה הקשה ביותר היא הבגידה של האידיאלים שלך. זאת אומרת, שאדם שמאמין באידיאל מסוים מגלה בסופו של דבר שהאידיאל על פיו הוא חי ופעל הוא לא נכון, הוא לא טוב, והוא אף הרסני. יתכן מאוד שכל אידיאל הנו בלתי מזיק עד שאנשים מתחילים לעבוד קשה בכדי לממש אותו - אז הוא הופך להרסני, אכזר ופוגע. האם אנחנו יכולים להילחם ברשע מבלי לייצר רשע חדש? האם יש סיכוי לעשות מעשה טוב אמיתי ולשפר את העולם? פון טרייר שואל שאלות מהותיות על הקיום האנושי, על היכולת שלו לעשות מעשים טובים, על היכולת שלו למצוא שיטה פוליטית, גישה חברתית ואישית שהיא מספקת ולא פוגעת באחר. האם אנחנו באמת מסוגלים לטוב, או שמא כל מעשינו, למרות הכוונות הטובות, נידונים בסופו של דבר לפגוע במישהו ולהנציח את הרוע?

  ב"רכבות לילה" פון טרייר בונה עולם קפקאי, אפל, מתועש, דקדנטי ומסוגנן. הוא מזמין את הצופה להיכנס אל ליבו של האופל, אל שרידי הנאציזם בגרמניה ממש לאחר תום מלחמת העולם השנייה. הוא מזמין את צופה להיכנס לאירופה כדי לנסות לחקור לעומק מהי מערכת היחסים בין הטוב לבין הרע.

 

 

המלצות נוספות:

 

שמות בולטים בקולנוע האירופי החדש:

 

ספרד:

פדרו אלמודובר: הבמאי הספרדי החשוב ביותר מאז לואיס בוניואל עובד במסורת המלודרמה אך מוסיף לה ממד אירוני, מודע לעצמו שהופך את הסרטים שלו לדיון קולנועי על ייצוגים, זהות מינית ומהות הרגשות והתשוקות האנושיים. בין סרטיו: "מה עשיתי שזה מגיע לי", "נשים על סף התמוטטות עצבים", "פקח הסוד שלי", "עקבים גבוהים", "הכל אודות אימא", ו"דבר אליה".

 

אלחנדרו אמנבר: במאי המייצג דור צעיר של קולנוענים ספרדיים שצמח בשנות ה-90 ועוסקים בסרטי אימה, מתח ומדע בדיוני. סרטו האחרון "הים שבפנים" הנו דרמה מרגשת על אדם משותק ומרותק למיטתו המבקש למות. סרטיו הם "תיזה", "פקח את עיניך" ו"האחרים"

 

צרפת:

פרנסואה אוזון: הילד הרע של הקולנוע הצרפתי הנו הנציג הבולט של הקולנוע הקווירי וסגנונו החושני והמהפנט עוסק בשאלות של זהות, מיניות, מוות והקשר שבין ייצוג למהות. סרטיו הבולטים "טיפות מים על אבנים לוהטות", "מתחת לחול", "8 נשים", "בריכת שחייה" ובעיקר מומלץ סרטו הקצר "שמלת קיץ".

 

דנמארק: מומלץ מאוד הסרט "החגיגה", אשר פתח את הדלתות לתנועת "דוגמה 95" והיווה השראה לבמאים רבים להתנסות במצלמות דיגיטליות. דרמה מצוינת ומבריקה שעושה שימוש מושלם במגבלות חוקי דוגמה 95.

 

פינלנד:

אקי קאוריסמקי: במאי יוצא דופן, מינימליסטי, בעל סגנון מלאכותי, מאופק אך עם הרבה הומור ורגש. סרטיו המדויקים מרוממים ומרשימים באפקטיביות שלהם. מומלצים: "אריאל", "עננים נודדים" "הנערה מבית החרושת לגפרורים", "האיש ללא עבר", "חיי בוהמה".

 

בלגיה:

האחים דרדן: זוג אחים בלגים שהחלו כבמאים של סרטים תיעודיים והיום עושים קולנוע ריאליסטי, אך בעל נטיות אימפרסיוניסטיות. מצלמת הכתף שלהם נצמדת לדמויות ומנסה להסתכל על העולם דרך עיניהן. סרטיהם בעלי מסרים חברתיים עמוקים ודרמות אנושיות חזקות. ביימו עד כה ארבעה סרטים עלילתיים (שלושה מהם זכו בקאן): "השבועה", "רוזטה", "הבן" ו"הילד".

 

אוסטריה:

מיקאל האנקה: אחד הבמאים המרתקים ביותר שעובדים היום. סגנונו הנקי והמרוחק מייצר ניכור, אך הוא גם סוחף בשל הנושאים שהוא מתעסק בהם. האנקה עוסק באלימות הטבועה בבורגנות בת זמננו ובסוגיות אתיות ופילוסופיות העולות מנוכחות המדיה ומהניכור הקיים בין האנשים בחברה המודרנית.

 

בוסניה:

אמיר קוסטוריצה: במאי סרבי הנולד בסרייבו. סרטיו הסוריאליסטיים וגרוטסקיים הושפעו רבות מפליני. עם זאת, קוסטוריצה תבע סגנון קולנועי ייחודי שהשפיע על הקולנוע בכל המדינות הבלקניות והמזרח אירופאיות. קוסטוריצה הנו גם מוזיקאי וסרטיו ניחנים במוזיקה בהשפעות צועניות ודמויות ססגוניות. בין סרטיו: "מתחת לפני השטח", "חלום אריזונה", "חתול שחור חתול לבן", "מסע העסקים של אבא" ו"זמן הצוענים"

 

קנדה:

אמנם קנדה לא חלק מאירופה, אך הקולנוע שלה לעיתים קרוב יותר לקולנוע האירופי מאשר לקולנוע האמריקאי. שני הבמאים הבולטים במדינה הזאת הם אטום אגוין ("לוח שנה", "אקזוטיקה", "המתיקות שאחרי") ודיויד קרוננברג ("וידיאודרום", "תאומי המריבה", "ארוחה עירומה" ו"היסטוריה של אלימות")

 

כתב: פבלו אוטין

Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 5:41
Comments