Do The Right Thing

"עשה את הדבר הנכון", ספייק לי, ארה"ב, 1989

    ספייק לי החל לעשות סרטים באמצע שנות ה-80, כשדלתות הוליווד היו סגורות בפני במאים שחורים ונושאים הקשורים לתרבות האפרו-אמריקאית. עם זאת, הייתה זו תקופה בה העניין בשחורים החל לתפוס יותר ויותר מקום במדיה: "משפחת קוסבי" היתה הסיטקום הפופולרית בטלוויזיה, אדי מארפי שבר קופות עם "השוטר מבוורלי הילס", מייקל ג'קסון היה זמר הפופ המצליח ביותר בעולם וסרטים על מתחים אתניים ועבדות המשיכו להיעשות כמקובל בהוליווד על ידי במאים יהודים ולבנים (למשל "הצבע ארגמן" של ספילברג). ספייק לי הפך באותן השנים למובילו של גל היוצרים האפרו-אמריקאים שהחל לחדור להוליווד. עד לאותן השנים, יצרו במאים אלה סרטים בשולי התעשיה: סרטי פשע דלי תקציב עם עלילות סנסציוניות המשמשות תירוץ להצגת סקס, אלימות ומוזיקה שחורה אופנתית (סרטי בלאקספלוטיישן), וגם סרטים אישיים קטנים עצמאיים שהוקרנו במועדונים ואוניברסיטאות. בעקבות ספייק לי החלו הבמאים השחורים לחדור לתעשייה ההוליוודית ולהפיץ את סרטיהם בבתי קולנוע מן השורה. לי הצעיר, שסיים את לימודי הקולנוע שלו באוניברסיטת ניו-יורק, השתייך לדור חדש שצמח בארה"ב באותה התקופה - דור הקולנוע העצמאי החדש. דור זה הוא שהביא בסופו של דבר להצלחתו וחדירתו של הקולנוע העצמאי למיינסטרים. במאים כמו ג'ים ג'רמוש, האל הארטלי, האחים כהן, דיויד לינץ', סטיבן סודרברג, טוד היינס, קווין סמית', ריצ'ארד לינקלייטר, רוברט רודריגז, קוונטין טרנטינו ואחרים הצליחו בין 1984 ו-1994 להחדיר אל התרבות האמריקאית סוג סרטים ייחודי ושונה שהיווה אלטרנטיבה למוצרים ההוליוודים שהפכו ליותר ויותר מסחריים לאחר המצאת הבלוקבאסטר החדש. סרטים כמו "מלתעות" ו"מלחמת הכוכבים" הביאו את הוליווד להבין שאפשר להרוויח הרבה כסף מסרטים אם מוציאים אותם בליווי מסע פרסום ושיווק ענק והופכים כל סרט לאירוע. בשנות ה-70, הכוח בהוליווד היה אצל הבמאים הצעירים שרצו לעשות קולנוע שונה ואישי במסגרת הפקות גדולות, אך בשנות ה-80 הכוח חזר למפיקים שהאמינו שתפקידם היחיד הוא לעשות סרטים שירוויחו הרבה כסף, ולא הרגישו שמחובתם לעשות היסטוריה, אומנות, או יצירות אישיות. אל מול סרטים כגון "פלאשדנס", "אהבה בשחקים", "השוטר מבוורלי הילס", "באטמן", "בחזרה לעתיד" ודומיהם, החלו הבמאים העצמאים להציע אלטרנטיבה בוגרת, מורכבת ונועזת יותר מבחינה קולנועית שהצליחה בקרב קהל שחיפש יותר מאשר סתם בידור.

   כשהחליט ספייק לי שהוא רוצה להיות קולנוען, הוא חלם לעשות סרטים על החיים בשכונות הניו-יורקיות כפי שהוא הכיר אותם. לי גדל בברוקלין ורצה לצלם את הסיפורים של תושביה האפרו-אמריקאים. וודי אלן נתן ייצוג לאינטלקטואלים הניו-יורקים היהודים ומרטין סקורסזה הביא את הרחובות הזועמים של איטליה הקטנה למסך הגדול. ספייק לי פתח את דלתות הקולנוע המסחרי לעיסוק בתרבות הרחוב השחורה באמריקה.

  הקולנוע שלו מגלה את אופייה הרב תרבותי של אמריקה. ערבים, יהודים, רוסים, איטלקים, אירים, שחורים, אסיאתיים, לטיניים ועוד מתערבבים בסרטיו. ב"עשה את הדבר הנכון", כמו בסרטיו האחרים, מלהק לי פנים חדשות ורעננות ממוצאים שונים כדי לייצר את תחושת הגיוון התרבותי. ווסלי סנייפס, סמואל ג'קסון, מרטין לורנס, רוזי פרז והאלי ברי נמנים בין אלה שפרצו בזכות הופעותיהם בסרטיו. תוצאת הערבוב בין הצבעים מרעננת, אך אינה ניתנת להגדרה בשום אופן כ-"יונייטד קולורס אוף לי"; בסרטיו המוצאים השונים לא חיים בהרמוניה אחד עם השני אלא בקונפליקט תמידי. הגזענות ושנאת האחר הן התופעות העולמיות המטרידות ביותר מאז ומתמיד, ולי נותן להן ביטוי מורכב. הגזענות והמתחים בין הגזעים מצויים בכל מקום וספייק מראה שמי שסובל מאפליה אינו רק קורבן, אלא גם מייצר אפליה בעצמו במסגרות אחרות. לכן מדובר במעגל בלתי פוסק של אלימות ושנאה. בדומה לעמיתיו, סקורסזה וטרנטינו, גם לי עוסק באלימות המין האנושי, אך בשונה מהם, בסרטיו לא נעשית האדרה שלה. האלימות אצל לי היא בחירה שהדמויות נוקטות בה והיא בחירה מטרידה, עוקרת שלווה, שהייצוג שלה בועט בצופה לא בגלל המראה המזעזע שלה, אלא בגלל שהדמויות משתמשות בה מהסיבות הלא נכונות (אם בכלל יש סיבות נכונות). לי מבקש ביצירותיו שנחשוב על הנושאים האלה, שנהיה מודעים לאלימות, למתחים ולגזענות הקיימים בתוכנו, וננסה להתמודד עמם ולחבק את האחר עם כל הקושי הכרוך בכך.

 סגנונו הייחודי של לי בולט כבר בסרטו הראשון, "לא יכולה בלי זה", המספר על חייה המיניים של נערה שחורה מניו-יורק והקשר שלה עם גברים שונים. הסרט מתחיל עם תמונות סטילס של הווי יומיומי של שחורים ברחובות ברוקלין. ברקע נשמעת מוזיקת ג'אז שהלחין וניגן אביו, ביל לי, בסיסט ג'אז ידוע. לאחר הכותרות נראית מיטה גדולה באמצע חדר ואישה מתעוררת, מסתכלת אל תוך המצלמה ופותחת במונולוג שמופנה ישירות אל הצופה. בסרטיו של לי, הדמויות מרבות לדבר ישירות אל המצלמה ואל הצופים. המבט הישיר אל מצלמה מתקיף את הצופים ישר בפנים. זוהי פרובוקציה. כשהדמויות פונות אל המצלמה בסרטיו בדרך כלל הן מקללות, מתגרות בצופה, דורשות ממנו להתרכז, לשים לב, להתעורר. "עשה את הדבר הנכון" כולל רגעים כאלה בהם נראה כי העלילה נעצרת ולי מאפשר לדמויות שלו להביע את זעמן ישירות אל המצלמה, או כמעט ישירות אל המצלמה. זוהי לא פרובוקציה בכיינית או צעקנית, אלא פרובוקציה במובן של גירוי מחשבתי. לי רוצה שנחשוב על הדרך בה אנו מתייחסים אל הזר ואל עצמנו. הוא עושה סרטים אנרגטיים, מבדרים, מצחיקים, מותחים, מגרים, מרגשים ומגניבים אבל בסופו של דבר מפנה אלינו את זעקתו ומבקש מאתנו לשים לב, לחשוב.

  לי הינו גם אחד הבמאים החושניים ביותר שעובדים היום. העיסוק בסקס חוזר לא פעם בסרטיו, גם אם באופן רגעי, והוא מקושר בדרך כלל הן לחיבור בין שונים והן למלחמות כוח. באמצעות המיניות הדמויות מסוגלות להתחבר אחת עם השנייה, אך הן יכולות גם לפגוע, להיכנס למלחמת כוחות הן בין מינית והן בין גזעית. "עשה את הדבר הנכון" מתרחש במהלך יום קיץ חם בשכונה ניו-יורקית. הזיעה, החום, והקלוז אפים על הגוף החשוף והשרירים, מהווים חלק בלתי נפרד מהאסתטיקה של לי והאווירה המתוחה והארוטית המאפיינת את המפגש בין המוצאים השונים. לעיתים, מדגיש לי פעולה בכך שהוא חוזר עליה מספר פעמים, כאילו מדובר ב REPLAY בשידור של משחק ספורט (עוד אחת מהתשוקות הגדולות של לי). רגעי החזרות האלה, הקפאת הזמן והדגשת הפעולה באים לא מעט ברגעים של מפגש בין שני אוהבים, או שני שונאים. המפגשים הבין תרבותיים או הבין מיניים מודגשים אצלו, כאילו מדובר במפגש גורלי כל פעם, אפילו אם מבחינה עלילתית מדובר במפגשים יומיומיים, אקראיים.

   למרות המראה הריאליסטי הראשוני של סרטיו, הקולנוע של לי מסוגנן מאוד. השימוש בצבעים והעצבת הפריים נעשים בצורה כזאת שיקרינו תחושה של מלאכותיות. מצד אחד לי נותן לנו תמונה ריאליסטית של מעמד מסוים בארה"ב, ומצד שני תנועות המצלמה המסוגננות, הפניות של הדמויות ישירות אל המצלמה, הצבעים הזועקים, המוזיקה החזקה, הסלו מושן והעריכה שלעיתים מבליטה את עצמה מזכירים לנו שמדובר בסרט קולנוע ולא במציאות ומנסים לנסח תחושות ומחשבות על הדמויות והתנהגותן. המודעות הפוליטית והפרובוקטיביות של לי באים לידי ביטוי גם בשם חברת ההפקה שלו. החברה נקראת "40 אקרים ופרד", בהתייחס להבטחה שניתנה לשחורים כשבוטלה העבדות, אך מעולם לא קוימה. 

 

סרטי ספייק לי נוספים מומלצים:

 

1."לא יכולה בלי זה" סרטו הראשון של לי. קומדיה מתוחכמת וחושנית שזיכתה אותו בכינוי "וודי אלן השחור", שלא בצדק. לי הוכיח מאוחר יותר שיש לו סגנון משלו, מאוד שונה מזה של עמיתו היהודי.

2. "השעה ה-25" סרט על יומו האחרון של סוחר סמים לפני שהוא נכנס לכלא. הסרט מתרחש בניו-יורק באווירת האבדון שאחרי הפיגוע במגדל התיאומים.

3. "מאלקום X", סרט ביוגרפי רב תקציב על חייו של המנהיג השחור הנודע בכיכובו של דנזל וושינגטון.

4. "קלוקרס", דרמת פשע מסוגננת ואלימה על הקשר בין שוטרים לבנים וסוחרי סמים שחורים.

5. "אוטובוס החיים", קבוצה של דמויות מגוונות ממוצא אפרו-אמריקני נוסעות באוטובוס למצעד המיליון ב-1995 ותוך כדי הנסיעה עולות שאלות על זהותם.

6. "האיש שבפנים", סרטו החדש של לי שהוא סרט שוד מבריק, המראה את היכולת של לי לביים פרויקטים עצמאיים וסרטים הוליוודיים באותה מידת הצלחה.

 

סרטים עצמאיים נוספים חשובים:

 

ג'ים ג'רמוש: אחד הבמאים העצמאים הבולטים ביותר. סרטיו עוסקים בזרות, ניכור ושאלות אקזיסטנציאליסטיות. ביניהם בולטים: "זרים" (STRANGER THAN PARADISE), "נרדפי החוק", "איש מת", "גוסט דוג- דרכו של הסמוראי", ו"פרחים שבורים".

 

האל הרטלי: במאי בעל סגנון ייחודי ומלאכותי. זהו קולנוע פיוטי בו נעשה שימוש במשחק ברכטיאני. בין סרטיו הבולטים: "אמון הדדי", "האמת שלא תיאמן", "חובבים", "הנרי פול"

 

דיויד לינץ': במאי אקסצנטרי בעל עולם דימויים ייחודי המשלב בין סוריאליזם וזרם תודעה כדי לעשות קולנוע מהפנט המעלה אימה קיומית. בין סרטיו הבולטים: "ראש מחק", "קטיפה כחולה", "לב פראי", "מלהולנד דרייב" וסדרת הטלוויזיה "טווין פיקס".

 

האחים כהן: במאים וירטואוזים המתמחים בקומדיות שחורות ייחודיות שהן מחווה לעולם הקולנוע. בסרטיהם הם מעלים שאלות על ייצוג המציאות, אמת, שקר, יצירה, אהבה ואחווה גברית. בין סרטיהם הבולטים: "רציחות פשוטות", "פארגו", "ברטון פינק", "האיש שלא היה שם", "ביג לבובסקי", "צומת מילר".

 

פי.ט. אנדרסון: במאי צעיר ווירטואוזי שסגנונו ניחן בתנועות מצלמה מפוארות ושפה קולנועית שמבליטה את עצמה כדי לייצר רגש, אירוניה, מחשבה או הומור. בקולנוע שלו בולטות השפעות של סקורסזה ושל אלטמן, אך בעיקר בולטת אצלו נועזות סגנונית ואהבה וידע רחב של שפת הקולנוע ותולדותיה. בין סרטיו הבולטים: "לילות בוגי", "מאגנוליה" ו"מוכה אהבה".

 

סטיבן סודרברג: האיש שגרם למהפכה בקולנוע העצמאי ב-1989 כאשר סרטו דל התקציב והצנוע  "סקס שקרים וודיאוטייפ" זכה בפסטיבל קאן והפך לסרט פופולרי ביותר בקופות ברחבי העולם. לאחר קריירה עצמאית קצרה בה הוא עשה פרוייקטים אוונגרדיים ויוצאי דופן, חדר סודרברג אל המיינסטרים ההוליוודי וזכה באוסקר על סרטו "טראפיק". היום הוא משלב בין הפקות הוליוודיות מסחריות לבין פרוייקטים אישיים, הן גדולי תקציב, והן ניסיוניים. בין סרטיו הבולטים: "קפקא", "הקשר האנגלי", "רומן לא חוקי".

 

קוונטין טרנטינו: הבמאי שאחראי לפריצה הגדולה השנייה של הקולנוע העצמאי, ב1994 עם סרטו "ספרות זולה" שגם זכה בקאן והפך לסרט פולחן המוערץ הן על ידי הקהל והן על ידי עמיתיו הבמאים הצעירים. הקולנוע של טרנטינו מאמץ מוטיביים תרבותיים פופולריים "נמוכים", ומעבד אותם מחדש במטרה להוציא מהם אמירה על מהות ההתנהגות האנושית. סרטיו עושים אסתטיזציה של האלימות ומלאים בציטוטים והתייחסויות לסרטים מהאזורים החשוכים ביותר של תולדות הקולנוע. סרטיו: "כלבי אשמורת", "ספרות זולה", "ג'קי בראון", "להרוג את ביל 1 + 2".

 

עוד במאים בולטים: קווין סמית' ("מוכרים בלבד", "לרדוף אחר איימי"), רוברט רודריגז ("אל מאריאצ'י", "עיר החטאים"), ריצ'ארד לינקלייטר ("סלאקר", "לפני הזריחה", "בלבול נעורים"), ווס אנדרסון ("משפחת טננבאום", "ראשמור"), דיויד או. ראסל ("שלושה מלכים", "לחבוט בקוף"), טוד סולונדז ("אושר", "ברוכים הבאים לבית הבובות") ווינסנט גאלו ("באפלו 66"). 

 

כתב: פבלו אוטין

Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 5:43
Comments