Alice In The Cities

אליס בערים, וים ונדרס, גרמניה, 1974.

וים ונדרס הנו אחת הדמויות המשפיעות ביותר על הקולנוע העולמי בכלל ועל הקולנוע האירופי בפרט. בנוסף לקריירה ארוכה ועשירה, זכה ונדרס לכמה הצלחות מסחרית ולהערכה ופרסים מצד הפסטיבלים. הוא אחראי לעידוד יוצרים צעירים רבים שהיו בתחילת הקריירה שלהם, הוא נשיא האקדמיה האירופית לקולנוע, מאחוריו שנים של לימוד ומחקר קולנוע והיסטוריה של הקולנוע בבית ספר לקולנוע בגרמניה ותרומתו גדולה אף בתחום זה. תחילה לא זכה וונדרס להכרה הבינלאומית הרבה לה זכו עמיתיו מהקולנוע הגרמני החדש, אך לקראת סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, בזכות סרטים כגון "ידיד אמריקאי", "פאריז טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין" הצליח לבסס את מעמדו לא רק כבמאי גרמני חשוב אלא גם כיוצר מצליח בקרב הקהל. סרטיו של וונדרס הם במובן מסוים תוצר של המתח התרבותי בגרמניה בעקבות נפילת הנאציזם. כביכול, הילדים שגדלו לאחר מלחמת העולם השנייה (וונדרס נולד ב1945, פאסבינדר ב 46', הרצוג ב-42') חוו נתק מהתרבות הגרמנית של הוריהם אשר הולידה את הנאציזם. הצעירים הגרמנים החלו לשאול שאלות בנוגע לזהותם הגרמנית ובמקביל אימצו מנהגים ותרבות אמריקאית. ונדרס מרבה לדבר על השפעת התרבות האמריקאית על חייו, החל מספרי קומיקס של וולט דיסני וכלה עם מוזיקת רוק, מערבונים, ספרות בלשית זולה וציירים כגון אדווארד הופר. וורנר הרצוג אמר בראיון שדורו הנו דור שגדל ללא אבות רוחניים, ולעיתים גם ללא אבות ממשיים. "לא היו לנו אבות, לא היו לנו אבות רוחניים, לא היו לנו מורים, היינו דור של יתומים. חלק מאתנו היו יתומים באמת כי הוריהם נהרגו במלחמה, או בשבי". חלק גדול מאנשי הקולנוע הגרמני נהרגו בזמן הנאציזם, או עזבו את גרמניה עם עלייתו של היטלר. לכן, בהיעדר מורים בתרבות המקומית, החל הדור הצעיר של הבמאים שנוצר באמצע שנות ה-60 לחפש מודלים רוחניים במקומות אחרים. פאסבינדר מצא אב רוחני בדאגלס סירק והמלודרמה ההוליוודית, הרצוג מצא אותו אצל מורנאו והקולנוע האילם שלפני עליית הנאציזם. וונדרס מצא אבות רוחניים בכל רחבי העולם ולכן הקולנוע שלו נקרע בין מסורות תרבותיות רבות. מצד אחד הקולנוע של וונדרס הנו אירופי ומוצא את מקורות ההשראה שלו בבמאים כגון מיכלאנג'לו אנטוניוני. מצד שני, זהו קולנוע בעל השפעות אמריקאיות, בעיקר אלה של הוליווד הקלאסית ובמאים אוֹטֶרִים כגון ניקולס ריי, סאם פולר, אנתוני מאן וג'ון פורד. בנוסף, מכיר וונדרס בהשפעות הקולנוע היפני, בעיקר של יאסוז'ירו אוזו. כתוצאה מן הניתוק התרבותי ממקורותיו הגרמניים וההשפעות הבינלאומיות הרבות עליו נוצרה בקולנוע של וונדרס תחושה של משבר זהות שמוביל לשוטטות מתמדת. כמעט כל סרטיו הראשונים של וונדרס הם סרטי מסע, סרטי נדודים. המצלמה עוקבת אחר הדמויות והנופים השונים ומנסה למצוא את מקום המנוחה, את המקום בו הדמות תוכל לעצור ולהרגיש שייכת. אחד מסימני ההיכר של הקולנוע של וונדרס, למשל, הנו הצילום מבעד לשמשת המכונית הנוסעת. לעיתים זו לא מכונית אלא רכבת, או אפילו מטוס. ונדרס עצמו גדל וחי בתקופות שונות בערים שונות בעולם. הוא למד ציור בפריז וחי שם תקופה ארוכה, התגורר במינכן, דיזלדורף, ניו-יורק ולוס אנג'לס. כמוהו, דמויותיו נמצאות בתנועה מתמדת, בחיפוש מתמיד, והקשר שלהן אל הנוף הוא מורכב. ונדרס אוהב להצהיר שהקולנוע שלו מונחה על ידי תחושה חזקה של מקום. בסרטיו מנסה ונדרס לצלם את הנופים, המרחבים השונים בהם הדמות עוברת ולתת לנופים האלה לספר את הסיפור, לייצר את האווירה ולקדם את הסרט מבחינת המשמעות והתחושה שהוא מייצר. מצד אחד יש חיבור חזק לנופים החולפים, לפיסות הערים שהנוסע עובר בהן, אך מצד שני בנדודיה הדמות מחפשת משמעות ודורשת מהעולם להעניק לה את תחושת הזהות והמקום שהיא איבדה. העולם, מצדו, אינו מספק שום הגיון, שום חום, משמעות, או קשר. בסופו של דבר נוצרת תחושה של ניכור וניתוק מהנופים האלה, החולפים ללא יכולת לעזור בבניית זהות, שייכות ומשמעות. וונדרס הוא אחד הבמאים האקזיסטנציאליסטיים הגדולים. שמו הסוגסטיבי של אחד מסרטיו הראשונים מצביע על העובדה הזאת. הסרט נקרא "חרדתו של השוער אל מול בעיטת העונשין". השם עוסק בדילמה אקזיסטנציאליסטית, מה הוא אמור לעשות אל מול הבעיטה? איך לפעול? האם להמר ולקפוץ ימינה? האם הכדור ילך שמאלה? כיצד מה שאני יודע על העולם יכול לעזור לי לפעול? הבועט בועט ברגל שמאל, ולכן יתכן שהכדור ילך ימינה. מצד שני יתכן שהבועט יודע שאני אהמר ימינה, ולכן הוא יבעט שמאלה, אבל אם הוא יודע שאני יודע שהוא יודע.... וכך הלאה.  המצב הקיומי בו כל החלטה מורגשת כגורלית וכבלתי אפשרית לביצוע, הבדידות, החרדה מהחיים, מהפעולה, הוא דבר נוכח בסרטיו של ונדרס, ובסרטו "חרדתו של השוער" מקבל ביטוי באמצעות דמות ומצב כביכול פשוט. המשבר הקיומי שמרוקן ממשמעות את המעשים שלנו מוביל את ונדרס לנושא אחר גדול ביצירתו, והוא המוות. נוכחות המוות והריק בכל מעשינו והצורך לחבוק את החיים למרות חוסר המשמעות הזה. האם אנחנו מתים-חיים המסתובבים בעולם?

הנדודים אצל ונדרס מקבלים ביטוי קולנועי באמצעות תנועת המצלמה הייחודית שלו והחיבור החזק לז'אנרים אמריקאים כגון המערבון ותחושת המדבריות שהוא לעיתים יוצר (בעיקר בסרטיו של פורד ומאן). וונדרס אינו עושה מערבונים, סרטיו הם איטיים וכמעט ללא אקשן, ללא פעולה. עם זאת, הוא יורש מהז'אנר הזה את האווירה, השקט, תחושת השוטטות והמדבריות. השפעה ברורה נוספת על ונדרס היא מוזיקת הרוק בכלל והאמריקאית בפרט. סרטיו משלבים הופעות חיות ופסי הקול כוללים מוזיקה מודרנית. למוזיקה יש בדרך כלל השפעה חזקה על הדמויות ועל העלילה. באמצעות המוזיקה הדמות משנה מצבי רוח, מגלה דברים על עצמה. המוזיקה, בעיקר כשמודבר במוזיקת פופ/רוק, הינה עבור ונדרס אחת הדרכים למצוא את החיבור, את השייכות ואת המשמעות. בנוסף, סרטיו מתעסקים בטכנולוגיות מודרניות והמקום שלהן בחיינו. תרבות הפופ, הטלוויזיה, ספרי קומיקס, מצלמות, פטיפונים ומוצרים טכנולוגיים מודרניים פופולריים מאכלסים את סרטיו ובונים את האווירה. הם הופכים לחפצים שמעצימים את הניכור ובו זמנית מנסים לשבור אותו. הם משמשים את הדמויות ליצור קשרים ובו זמנית להתנתק מהם ומעצמן.

   "אליס בערים" הנו סרטו הראשון של ונדרס מתוך טרילוגיית המסע שלו (גם חברת ההפקה שלו נקראת "ROAD MOVIE"). שני החלקים הנוספים הם "תנועה מוטעית" ו"במהלך הזמן". הסרט צולם בשחור לבן ב-16 מ"מ, חומר גלם אהוב על ונדרס. הטקסטורה שלו עוזרת לונדרס להעצים את תחושת הייאוש, החרדה וההתכלות. בסרט זה מתחיל ונדרס את הקשר החזק שלו עם ארה"ב והתרבות האמריקאית. הסרט מתחיל באמריקה וממשיך במסע לגרמניה. ונדרס נהיה מפורסם בשל אהבתו הגדולה לתרבות האמריקאית הפופולרית ושילובה בסגנון הקולנוע האירופי האומנותי. כמו ברוב הסרטים מראשית דרכו עבד ונדרס באופן קבוע עם הצלם רובי מולר, אחד הצלמים המרשימים ביותר בתולדות הקולנוע, שאחראי גם לצילום סרטיו הראשונים של ג'ים ג'רמוש וחלק מסרטיו החשובים של לארס פון טרייר. בנוסף, עבד ונדרס גם עם עורך קבוע, פיטר פרז'יגודה, ושחקן קבוע, רודגר ווגלר. ביחד הם יצרו בשנות השבעים את סרטיו היפים ומהפנטים ביותר של ונדרס. לפני שעשה את "אליס בערים" חשב ונדרס לעזוב את הקולנוע. הוא שכן בארה"ב והרגיש כי הוא תקוע עם הפרוייקטים שלו. ונדרס פנה לסם פולר, אחד הבמאים האמריקאים מהתקופה הקלאסית שהוא העריץ וביקש ממנו עזרה. פולר ייעץ לו על התסריט ועזר לו לפתח אותו. בהמשך הקריירה שלו, המשיך ונדרס להקיף את עצמו באבות רוחניים רבים נוספים. הוא ליהק בתפקידי אורח דמויות קולנועיות כמו פולר, ורוג'ר קורמן, עשה סרט עם ניקולס ריי, ביים סרט עם אנטוניוני, ובמקביל הפך לאב רוחני ליוצרים צעירים אחרים כגון ג'ים ג'רמוש ואחרים.  

סרטים מומלצי נוספים:

 

מסרטיו של וים ונדרס:

- "מלאכים בשמי ברלין": הסרט שזיכה אותו בדקל הזהב בפסטיבל קאן. סיפורו של מלאך שרוצה להיות אדם.

- "מצב הדברים": סרט על הפקה של סרט שנקטעת כי נגמרים הכספים. הצוות מחכה שכסף נוסף יגיע כדי שיהיה אפשר להמשיך את הצילומים. "מצב הדברים" מפגיש בין עולם הקולנוע ההוליוודי ועולם הקולנוע האירופי והנו דיון מעניין בדרכים שונות של עשייה קולנועית.

- "ידיד אמריקאי": סרט מתח עם דניס הופר וברונו גאנץ המראה את היכולת של ונדרס לעסוק בז'אנרים הוליוודים ותרבות פופולרית ולהפיח בחומרים האלה אלמנטים פילוסופיים ומופשטים.

- "פאריז, טקסס", אדם שאיבד את זיכרונו וזהותו משוטט במדבר. סרט מסע על אהבה והקשר בין אבות ובנים.

- "בואנה ויסטה קלאב", סרטו התיעודי המפורסם של ונדרס על המוזיקה הקובנית.

- "טוקיו גה", סרט דוקומנטרי שהוא מסע בטוקיו ומחווה לבמאי יאסוז'ירו אוזו.

 

במאים גרמניים נוספים חשובים מהתקופה:

פולקר שלנדורף: במאי חשוב. למרות היותו גרמני שלנדורף גדל בצרפת והפך לעוזר במאי של הבמאים הגדולים של הגל החדש הצרפתי. הוא החל לעשות סרטים בשנות ה-60, מספר שנים לפני עמיתיו הגרמנים. שלנדורף מתמצא בעיבודים ספרותיים לקולנוע. סגנונו שמרני יותר, מיינסטרימי.

- "תוף הפח". סרטו הידוע והנועז ביותר מבחינה סגנונית של שלנדורף. זוהי פנטזיה, מטפורה פוליטית המספרת את סיפורו של אוסקר, ילד שבמקביל לעליית הנאציזם מחליט שהוא לא רוצה להתבגר, ולכן נשאר כך, ילד קטן, כל חייו.

- "טורלס הצעיר": בהשפעת הגל החדש הצרפתי מביים שלנדורף סרט עם אלמנטים אוטוביוגרפים על ילדים בפנימייה, ושנאת האחר.

- "מותו של סוכן". עיבוד למחזה המפורסם של ארתור מילר בכיכובם של דאסטין הופמן וג'ון מלקוביץ'.

- "כבודה האבוד של קתרינה בלום". סרט שביים יחד עם אשתו דאז, מרגריט פון טרוטה. דרמת מתח פוליטית משובחת, על האפקט של המדיה והפרנויה בחייה של נערה גרמנית תמימה.

 

-הגל הנשי: בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 קם גל של במאיות גרמניות שעשו מספר יצירות מרתקות, עמוקות ומאוד מומלצות.

-"מריאן וג'וליאן", של מרגריט פון טרוטה

-"שנות רעב", של יוטה ברוקנר

-"גרמניה, אם חיוורת", של הלמה סנדרס ברהאמס.

 

עוד מומלץ:

היצירה המונומנטלית "היימט", של אדגר רייץ הסוקרת את תולדותיהן של שתי משפחות גרמניות במהלך המאה ה-20.

Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 5:31
Comments