Vertigo

ורטיגו, אלפרד היצ'קוק, ארה"ב, 1958

    כשיצא "ורטיגו" לאקרנים ב-1958 התקבל בתגובות מעורבות. המבקרים התייחסו אליו כאל סרט מתח רגיל, תוצר היצ'קוקי מין השורה. גם מבחינה מסחרית הסרט לא הצליח כל כך, היצ'קוק התבדח והאשים בכך את אנשי השיווק, שלא מכרו נכון את הסרט לקהל. היצ'קוק היה מוכר באותם הזמנים כבמאי סרטי מתח מצליחים, במאי-כוכב שהקהל אהב אך המבקרים האמריקאים לא התייחסו לסרטיו ברצינות רבה מדי. פנלופי האוסטון, עורכת המגזין הבריטי "סייט אנד סאונד" הקדישה ל"ורטיגו" ביקורת שולית וקצרה בסוף המגזין. בביקורת היא לא רק כתבה שהיצ'קוק עושה ב"ורטיגו" את הטריקים הרגילים שלו, אלא גם שהפעם הוא עושה אותם בהילוך איטי. יחסית לסרטיו האחרים של היצ'קוק, "ורטיגו" הוא סרט שנבנה באיטיות. אמנם יש בו דגש על המתח, אך האווירה החלומית שלו הרבה יותר מרכזית. השנים עברו ו"ורטיגו" נחשב היום לאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם.

 סרטיו של היצ'קוק הפכו עם השנים לבעלי חשיבות מרכזית למחקר האקדמי הקולנועי. התיאוריות הפסיכואנליטיות והפמיניסטיות מצאו בטקסטים הקולנועיים של אמן המתח סמלים ומוטיבים מרתקים לניתוח. מעבר לפופולריות של היצ'קוק ברמה האקדמית, תרומתו לקולנוע רבה כי הוא ניסח מחדש את חוקיו של המותחן הקולנועי. הוא טבע מונחים כמו "מקגאפין", הבליט את חשיבות המתח לעומת ההפתעה, ובעיקר הצליח ומצליח לבדר אנשים באמצעות סרטיו עד עצם היום הזה. אחד האלמנטים הבולטים בהיצ'קוק כיוצר הוא החיפוש אחר צורות חדשות. יתכן שההישג הגדול ביותר של אמן זה טמון ביכולתו לשלב אלמנטים של קולנוע אוונגרדי בסרטים פופולריים שנועדו לקהל הרחב. בתוך עלילות המתח, הצליח היצ'קוק לבחון את גבולות המבע הקולנועי. הוא ניסה סוגים שונים של תיאוריות עריכה ונרטיב, כמו למשל ב"פסיכו": סצנת המקלחת המפורסמת היא פיסת יצירת אוונגרד, ורצח הגיבורה בשליש הראשון של הסרט הוא ניסוי נרטיבי יוצא דופן שאף הצליח. ב"החבל" צילם היצ'קוק סרט שלם בשוט אחד וירטואלי, כנגד כל הסיכויים הטכנולוגיים של התקופה. בכל סרט שלו אפשר למצוא חדשנות סגנונית וניסיון לתור אחר חדשנות בשפה הקולנועית. "ורטיגו" הוא אולי הסרט היפה ביותר של היצ'קוק. מבחינת האוונגרדיות שלו הסרט מציג סצנות חלום המשלבות דימויים מופשטים וצבעוניים יחד עם אלמנטים ריאליסטיים, שוט נשיקה בלתי נשכח שנע 360 מעלות סביב הגיבורים, ובנוסף השתמש היצ'קוק בסרט זה בטכניקת ה"זום אאוט" ו"דולי אין" כדי ליצור את אפקט הסחרור של סקוטי, גיבור הסרט. אפקט זה משמש מאז במאים רבים כדי להדגיש רגעי מתח, אימה, או רגע דרמטי בהתפתחות הדמות.

   מכל הניתוחים הפסיכואנליטיים והניתוחים של המבע קולנועי שנעשו ל"ורטיגו" אחד היפים ביותר הוא זה שכתב גיירמו קבררה אינפנטה, סופר ומבקר קולנוע קובני, שנהג לחתום כ "ג.קאין" (G.CAIN). "ורטיגו" הגיע באיחור של שנה לקובה (שבאותם השנים היתה ממש אחרי המהפכה) ואינפנטה היה אחד מהראשונים שזיהה את ורטיגו כיצירת מופת אלמותית. "ורטיגו זו יצירת מופת ועם השנים חשיבותו תזכה להכרה" הוא כתב. הוא קרא ל"ורטיגו" הסרט הסוריאליסטי הגדול הראשון, והוסיף שזאת הגרסה האמריקאית למיתוס של אורפאוס. קאין לא הצליח שלא להיות מופתע מכך שאמן זקן כמו היצ'קוק שברוב סרטיו הפגין לעיתים קלילות ולעתים ציניות, הגיע לשלב בו הוא עושה סרט על אהבה ותשוקה ומטפל בנושא באופן הטהור והטוטלי ביותר. "ורטיגו" עוסק בנושאים הטיפוסיים שמעסיקים את סרטי היצ'קוק: זהות כפולה, רגשות אשם, פחד גבהים, הערצת והשפלת האישה וכו'. אך ורטיגו הוא בעיקר סרט על אהבה. אהבה ללא התיווך של השכל, אהבה חסרת הגיון, תשוקות שהופכות לאובססיה חסרת מעצורים. "ורטיגו" הוא סרט של חיפוש אחר אובייקט התשוקה האבוד שמעולם לא היה קיים. קשה לדבר על ניתוח הסרט מבלי לחשוף פרטים מהעלילה, לכן הטקסט הזה לא ינסה לעשות זאת.

   היצ'קוק פיתח קודים סגנוניים משל עצמו על מנת לבטא את כוונותיו, לדוגמא: בשבילו, הצבע הירוק מסמל את העבר. לכן כשהצבע הירוק נהיה נוכח באופן בולט בסרט, זה אומר שמשהו חוזר מן העבר (חזרתו של המודחק?). הצבע האדום גם הוא מאוד נוכח ב"ורטיגו". האדום כנראה בא לייצג תשוקה ואימה. אפשר לראות חלקים ב"ורטיגו" כסוג של מאבק בין אדום וירוק, אהבה ומוות, משיכה ורתיעה מהדבר שנמשכים אליו. פחד הגבהים מבטא את התחושה הזאת היטב - אנחנו נמצאים בקומה האחרונה של בניין, מסתכלים למטה ומרגישים מייד, מצד אחד את המשיכה לקפוץ, מצד שני את הפחד מן הקפיצה. הקשר הזה של משיכה אל משהו ופחד מפניו מקבל ביטוי קולנועי באפקט הורטיגו שהיצ'קוק עושה בו שימוש בסרט זה. אנחנו לא מתקרבים אל הרצפה, זו הרצפה שמתקרבת ומתרחקת אל מול עיננו ומקבלת ממדים מפלצתיים. כמו בסרטי היצ'קוק רבים, השאלה שמנחה את "ורטיגו" היא לא "מי עשה מה?", אלא "מי זה מי?". למעשה, היצ'קוק משתמש בעלילות מתח כדי לערוך סרטים על חיפוש אחר זהות. מיהו האדם המודרני? איך הוא מקיים יחסים עם האנשים האחרים? איך הוא חי בתוך חברה?  לאיזה דברים הוא נמשך או מפנה את תשוקתו? לאנשים? לדימויים?

   "ורטיגו" נבנה באיטיות, כיצירה אווירתית, ולאט לאט צובר תאוצה. המוזיקה של ברנרד הרמן עוזרת ליצור את הממד החלומי של הסרט. שיתוף הפעולה בין היצ'קוק והמלחין ברנרד הרמן הוא אחד מהמרתקים ביותר בתולדות הקולנוע. הרמן כתב בנוסף את המוזיקה ל"האזרח קיין" ול"נהג מונית". סול באס, אמן הכותרות הגדול ביותר שעבד בקולנוע, גם עבד עם היצ'קוק בלא מעט סרטים. כותרות הפתיחה של ורטיגו הן פרי יצירתו. באס השתדל ליצור כותרות שיישאו איתן את המוטיבים המרכזיים של הסרט. דרך הכותרות הוא חיפש ביטוי עצמי וניסה לספר או לפרש באמצעות קווים וצורות את התימות המרכזיות של הסרטים שהוא עבד בהם.

   עוד תרמו לסרט המלבישה המיתולוגית אדית' הד, הצלם רוברט בורקס ("חלון אחורי", "זרים ברכבת" "מזימות בינלאומיות" ועוד הרבה שיתופי פעולה עם היצ'קוק), העורך ג'ורג' תומסיני ("חלון אחורי", "פסיכו", "האיש שידע יותר מדי", ועוד הרבה שיתופי פעולה עם היצ'קוק) וכמובן עבודתם היוצאת מן הכלל של השחקנים ג'יימס סטיוארט וקים נובאק.

 

 

המלצות צפייה נוספות:

כל הפילמוגרפיה של היצ'קוק מומלצת. מסרטיו האילמים, התקופה הבריטית ועד התקופה האמריקאית. סרטיו הנחשבים ביותר הם "חלון אחורי", "הציפורים", "צל של ספק", "זרים ברכבת", "מזימות בינלאומיות", "רבקה", "חשד", "39 המדרגות", "פסיכו". גם מומלצים "הגברת נעלמת", "האיש שידע יותר מדי", "מרני", "הנודעת", "אני מודה", "הנאשם"... ובעצם בכל סרט של היצ'קוק יש משהו מיוחד ומרתק.

 

סרטי מתח מהוליווד הקלאסית:

-"ליל הצייד", הסרט היחיד שביים השחקן צ'רלס לוטון נכתב על ידי מבקר הקולנוע האגדי ג'יימס אג'י, ומככב בו רוברט מיטצ'ם. אחד הסרטים המותחים והאפלים שנעשו.

- "פסגת הפחד", סרטו של ג'יי לי ת'ומסון על פושע שיוצא מהכלא ומחפש לנקום בעורך דין ששלח אותו לשם. עם גרגורי פק ורוברט מיטצ'ם.

- "ההרג", יצירת מופת מוקדמת של סטנלי קובריק עם סטרלינג היידן.

- "סליחה, טעות במספר", סרט מתח על אישה חולה כבולה למיטתה המגלה דרך שיחות טלפון מזימת רצח. ברברה סטנוויק ("ביטוח חיים כפול") מככבת. אמנם הסרט נראה כמו הפקה סוג ב', אך הסגנון הויזואלי שלו ייחודי ומעניין.

 

מסרטיו של וויליאם קאסל (WILLIAM CASTLE).

קאסל הנו במאי סרטי ב' שהעריץ את היצ'קוק וניסה לחקות אותו. הוא זכה לכינוי "מלך הגימיקים". אמנם חסר בסרטיו הכשרון הקולנועי של אמן המתח, אך סרטיו מבדרים ויצירתיותו של קאסל עבדה שעות נוספות בכיוונים אחרים. לדוגמא, בסרטו "מר סרדוניקוס", חולקו לקהל קרטונים בצורה של יד עם אגודל בולט החוצה. הקהל יכל להצביע לקראת סוף הסרט "אגודל למעלה" אם רוצים שהגיבור יחיה, ו"אגודל למטה" אם רוצים שהגיבור ימות. כך הרוב החליט איזה סוף יהיה לסרט. נאמר שקאסל צילם רק סוף אחד לסרטו, כך שלא משנה תוצאות ההצבעה הסרט תמיד נגמר אותו הדבר. (גימיק? ה-גימיק).

בסרט אחר, בשם "HOMICIDAL", דקות לפני הסוף, הסרט נעצר ומופיע שעון על המסך. "זוהי הפסקת הפחד" אומר קול עמוק, "כל מי שמפחד לראות את הסוף, זאת ההזדמנות האחרונה שלו לצאת מהאולם. יש לכם 45 שניות". ואז מתחילה ספירה לאחור שלאחריה הסרט ממשיך עם הסוף "המזעזע".

קאסל נהג להציג את סרטיו כפי שהיצ'קוק עשה בסדרת הטלוויזיה שלו, ודמותו החייכנית היא סימפטית ביותר. קאסל היה איש עולם הבידור, והיווה אולי סוג של השטחה של הדימוי ההיצ'קוקי. סרטיו זוכים בשנים האחרונות לרימייקים רבים.  

 

כתב: פבלו אוטין

 

Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 4:27
Comments