Le Samourai

"הסמוראי", ז'אן פייר מלוויל, צרפת, 1967.

 ז'אן פייר מלוויל נולד תחת השם ז'אן פייר גרינבאך. יהודי צרפתי שנלחם ברזיסטנס בזמן מלחמת העולם השנייה, מלוויל העריץ את התרבות האמריקאית וקרא לעצמו על שם אחד מהסופרים האהובים עליו. מלוויל היה טיפוס מיוחד במינו. איש קשוח שהסתובב ברחובות פריז כשהוא נוהג במכונית עם גג פתוח, חובש כובע טקסני וחמוש במשקפי שמש שחורים. תשוקתו הגדולה של מלוויל היתה נתונה לסרטי הפשע האמריקאים של שנות ה-30 וה-40. אחרי המלחמה, בהיותו בשנות ה-20 לחייו, החל מלוויל את דרכו בעולם הקולנוע כשחלומו הוא לביים סרטי פשע כמו אלה שנעשים בהוליווד. לאחר שפיתח קריירה כתסריטאי, בנה לעצמו מלוויל אולפן הפקות. מלוויל קנה את הציוד ואת כל הנדרש לעשיית סרטים והפך ליוצר עצמאי. הוא עשה את סרטיו עם מעט כסף אך הם זכו להצלחה שדי היה בה כדי לממן את סרטיו הבאים. מלוויל נהג לצלם ברחובות, צעד שלא היה נהוג בתקופת "קולנוע האיכות" בצרפת. באותה התקופה (שנות ה-50), תעשיית הקולנוע הצרפתית עסקה בעיקר בעיבודים לספרות חשובה, צילמה את הסרטים באולפן, עם שחקנים מפורסמים, ויצרה סרטים בעלי חשיבות עצמית שענו לסטנדרטים של מה שאז נחשב ל"קולנוע של איכות". מלוויל רצה לעשות את הסרטים שעניינו אותו, סרטי פשע, ולכן לא מצא את מקומו בתוך התעשייה. בסופו של דבר, הוא הצליח בדרכו כשהפך לעצמאי וברבות הימים היווה השראה לאנשי הגל החדש שאימצו אותו כמודל. גודאר, שברול וטריפו גם הם עשו סרטי פשע, גם הם צילמו ברחובות, וכמו מלוויל, גם הם העריצו את הקולנוע האמריקאי.

 אמנם מה שהעסיק את מלוויל היה סרטי פשע, אך סרטי הפשע שלו מאוד שונים מסרטי הפשע האמריקאים. מדובר ביצירות מאוד איטיות וקרות. סרט של מלוויל מתפתח בקצב איטי, ותשומת הלב לפרטים חשובה מאוד אם רוצים להפיק הנאה מסרטיו. מלוויל היה מוטרד מנושא השלמות הצורנית. הנושא המרכזי בסרטיו, ובעיקר ב"הסמוראי" הנו המקצוענות. ב"הסמוראי" אלן דלון מגלם רוצח שכיר, והסרט עוקב בפרטנות אחר פעולותיו. איך הוא מתכנן את הרצח, מתכונן אליו, מכין לעצמו אליבי, בורח מהמקום, וכו'. הגיבורים של מלוויל הם מקצוענים שמטרתם להביא את מלאכתם לידי שלמות. כמו הדמויות בסרטיו, גם מלוויל מאחורי המצלמה אימץ גישה זו. מלוויל הוקסם מפילוסופיות מהמזרח הרחוק, לכן השם המיוחד "הסמוראי". הדמויות בסרט, בדומה לסמוראים, מאמצות קוד שהן מחויבות לחיות על פיו. הן עונות לדיסיפלינה שחייבים להיצמד אליה על מנת לשרוד. הגורם המאיים על ההיצמדות לקודים הוא הרגש. התימה של "מקצוענות מול רגש" היא הנושא שהעסיק את מלוויל לאורך כל הקריירה שלו. הרעיון המרכזי הוא שכאשר מאפשרים לרגשות לחדור פנימה ולהפר את האיזון והביטחון שהדיסיפלינה מספקת - הדרך אל האבדון נפתחת. אם סוטים מקשיחות הקודים ונכנעים לעולם הרגש, פירוש הדבר הרס ומוות.

   מלוויל מבטא את הרעיונות שלו באמצעות מבע קולנועי מוקפד ומדויק להפליא. השימוש בצבעים ובקומפוזיציות מקנה לסרט לא רק את האווירה, אלא את המשמעות העמוקה שלו. מלוויל נוהג להשתמש בקומפוזיציות בעלות קווים ישרים, כאשר העקומות והמעגלים מבטאים את הרגש ואת החולשה. בסרטי הצבע שלו, ובעיקר ב"הסמוראי", שהוא סרטו הצבעוני הראשון, הוא משתמש בלוח צבעים מצומצם מאוד, אך מאוד אפקטיבי. את רוב הסרט צובע מלוויל בצבעים כחולים ואפורים. האווירה הקודרת והחד-גונית נותנת ביטוי לעולמו של הגיבור. חדירתו של הצבע האדום לפריים בנקודות מסוימות בעלילה מדגישה את רגע חדירתו של הרגש או את מידת האיום הגלומה בו. גיבור הסרט, שחי בעולם כחול ואפור, מנסה בצורה מאוד קונקרטית להתרחק מהצבעים האדומים הרגשיים.

 במטרה להתנתק מ"אלמנטים" שיפגמו במקצועיות שלו, הרוצח השכיר חי בבדידות ונמנע מלקיים מערכות יחסים אנושיות עם הסובבים אותו. מערכות היחסים הן אך ורק על בסיס מקצועי. הוא מסור כולו לאמנות מקצועו. זה לא מקרה שהסרט נפתח בציטוט מ"ספר הבושידו" היפני (שבעצם אינו אלא פיקציה שמלוויל המציא בשביל סרטו): "אין בדידות גדולה יותר מזו של הסמוראי, למעט זו של הנמר בג'ונגל". בעותק של ה"סמוראי" ששודר ב-YES, תורגם סוף הפתגם כ"למעט זו של הנמר בכלוב". דווקא הטעות בתרגום מעלה את הסאבטקסט של הסרט אל פני השטח. אלן דלון, גיבור "הסמוראי", הוא כמו נמר בג'ונגל. הבדידות שלו היא בדידותו של מי שמנסה לשרוד, ולכן לא סומך על אף אחד. בסופו של דבר, הג'ונגל הופך לסוג של כלוב - כלא רגשי. העולם של דלון הוא מונוכרומי. צילומי הצבע של מלוויל מקנים תחושה של שחור-לבן, והמרחב של הסרט הנו סגור ואטום.

   מוטיב הרגש כאלמנט שמהווה סכנה עבור המקצוען, הנו מוטיב חוזר לאורך כל תולדות ז'אנר הפשע. מדובר בז'אנר גברי, בעל מטענים הומו-ארוטיים, שקסם לבמאים רבים, מקוונטין טרנטינו ("כלבי אשמורת", "ספרות זולה") וג'ון וו (הרוצח) ועד מייקל מאן ("היט"). הפנטזיה הגברית הזו, בה הגבר מרגיש בטוח בתוך עולם אטום לרגש ומאוכלס במקצוענות, היא אחד מהמוטיבים ששאב מלוויל מהצפייה בסרטים אמריקאים. הקולנוע של מלוויל הוא פרויקציה של הפנטזיות של צופה הקולנוע ההוליוודי האדוק. דלון הוא סוג של דימוי מופשט שמסכם את האידיאל של גיבור סרטי הפשע האמריקאים. הוא, וכל שאר הדמויות, הפעולות והמהלכים העלילתיים בסרט לקוחים למעשה מעולם הדימויים העשיר של הקולנוע האמריקאי הקלאסי. בעולם זה נכללים אלמנטים כגון: הדלקת הסיגריה, טעינת האקדח, חבישת הכובע, הפריצה לאוטו, היריות. מלוויל יוצר רומנטיזציה של העולם הזה והסרט מעביר תחושת נוסטלגיה לסוג של עולם, או לפחות לסוג של קולנוע. הסרט הוא הפנטזיה הגדולה של מי שראה אינספור סרטי פשע ועכשיו מדמיין את שלו. זאת דרכו של מלוויל לבנות עולם פיוטי, מיסטי, שלעיתים נוגע במופשט. מה שיכל להפוך בקלות למשחק המבוסס על פנטזיות של ילד מתבגר, הופך אצל מלוויל ליצירה רצינית, מיסטית ובעל כובד מיתולוגי.

 

 

צפיות נוספות מומלצות:

 

*סרטים נוספים של מלוויל:

- צבא הצללים – 1969 (סרט שעוסק ברזיסטנס הצרפתי)

- המעגל האדום - 1970

- בוב המהמר - 1955

- המלשין - 1962

 

יוצרים נוספים שעבדו במסגרת ז'אנרים מיוחדים בשנות ה-40 וה-50 בצרפת:

* אנרי ג'ורג' קלוזו. יצר סרטי מתח מצוינים, ציניים ואפלים. קולנוע של דימויים ויזואלים, אווירה קודרת, ומתח במינון גבוה מאוד:

- שכר האימה, 1953

- דיאבוליק (LES DIABOLIQUES), 1955

- העורב, 1943

- QUAI DES ORFEVRES, 1947

 

* ז'אן קוקטו. קוקטו עבד בעיקר בתחום הקולנוע הפנטסטי. הוא אהב קולנוע חלומי, עם אפקטים מיוחדים והרבה אהבה. קוקטו היה גם משורר, אמן, צייר, סופר ומחזאי.

- היפה והחיה - 1946

- אורפאוס - 1949

- צוואתו של אורפאוס – 1960

 

 

 

כתב: פבלו אוטין

Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 4:21
Comments