The-Bicycle-Thief

"גנבי האופניים", ויטוריו דה סיקה, איטליה, 1948

כאשר ב-1952, מבקרי קולנוע מרחבי העולם נתבקשו על ידי המגזין הבריטי "סייט אנד סונד" להצביע בפעם הראשונה בהיסטוריה כדי לדרג את עשרת הסרטים הטובים בכל הזמנים, לא "האזרח קיין" היה הסרט שעמד בראש הרשימה, אלא "גנבי האופניים". סרטו של ויטוריו דה סיקה הפך לסרט המייצג של הניאו-ריאליזם האיטלקי. ב-1948, כאשר הסרט הוצג ברחבי העולם בפעם הראשונה, הפעים סרטו של דה סיקה את הצופים. כדי להבין את האימפקט שהיה ל"גנבי האופניים" בפרט ולניאו-ריאליזם האיטלקי בכלל, צריך לחשוב על "שיר אשיר בגשם" כדימוי. שנות ה-30 וה-40 הציגו זוהר, כוכבים, עלילות גדולות מהחיים, מיוזיקלס, גנגסטרים ובלשים פרטיים. אלה הסרטים שכולנו אוהבים לראות. אך לאחר ששבוע אחר שבוע, רואים שוב ושוב את הקומדיות, הדרמות והמותחנים הללו, כאשר יום אחד מופיע סרט מהחיים ממש - הוא מזרים אוויר חדש לריאות.

  היצ'קוק אמר שקולנוע הוליוודי זה החיים בלי הרגעים המשעממים. צ'זארה זווטיני, התסריטאי של "גנבי האופנים" והוגה הניאו-ריאליזם, טען שהניאו-ריאליזם זה הרגעים המשעממים האלה שהיצ'קוק משאיר בחוץ. עם תום מלחמת העולם השנייה, קם באיטליה גל של במאים שלא רצו לצלם יותר באולפן עם כוכבים זוהרים. אחרי זוועות המלחמה, איך אפשר היה להמשיך לעשות סרטי אולפן מבדרים? הבמאים יצאו לרחובות, ליהקו שחקנים לא מקצועיים וסיפרו סיפורים על אנשים פשוטים, על עוני, ועל אי הצדק החברתי. הניאו-ריאליזם כבש מייד את העולם, ולאורך שנים רבות הראה את הדרך לקולנוע האיטלקי.

   למרות מה שנטען בעבר לגבי הניאו-ריאליזם, ברור מאליו היום שרוב הסרטים לא תיארו את הרגעים המשעממים של החיים, אלא בורכו בעלילות בעלות לא מעט מתח דרמטי. ההבדל בין העלילות הניאו-ריאליסטיות לבין אלו ההוליוודיות הוא ההתמקדות של הראשונות בדרמות הגדולות של האנשים הקטנים.  בשנות ה-90, עידן של קולנוע "מגניב", השרביט של ניאו-ריאליזם עברה לקולנוע האיראני. במאים כמו מג'יד מג'ידי ועבאס קיארוסטמי המוקדם נותנים ביטוי לעקרונות הניאו-ריאליסטים וממשיכים את המסורת שיצר. בולטים במסורת השימוש בילדים בתור גיבורים, להעצמת תחושת התמימות וחוסר היכולת לפעול נגד הכוחות החברתיים. ליהוקם של שחקנים לא מקצועיים מקנה תחושת כנות ואותנטיות וצילומי רחוב מדגישים את הסביבה החברתית המאוד מסוימת בה העלילה מתרחשת.

   "גנבי האופניים" מספר את סיפורו של ריצ'י, מובטל ואב למשפחה שמשיג עבודה שדרושים בשבילה אופניים. הוא תולה ברחבי העיר פוסטרים של סרט חדש בכיכובה של ריטה היוורת'. כשגונבים לו את האופניים הוא יוצא למסע רגלי עם בנו בחיפוש אחר הגנב. בדרך, הסרט חושף אותנו לפנים הרבות של רומא שלאחר המלחמה. העוני, השוק השחור, התסכול והייאוש. אך מוקד הסרט אינו בהכרח האמירה החברתית כמו שהוא סיפורה של מערכת היחסים בין האב והבן. "גנבי האופניים" הוא אחד הסרטים האנושיים ביותר שנעשו וזאת בעיקר בזכות תשומת הלב הרבה שהוא מעניק לרגש ולקשר המורכב בין גיבוריו. אמנם הניאו-ריאליזם האיטלקי ייזכר בהיסטוריה של הקולנוע הודות לייחודה של גישתו האסתטית ועומקם של תכניו, אך את הקהל העולמי הוא כבש בזכות זאת שמאחורי הגישה האסתטית הזו התקיים לב רחב אוהב אדם.

 

המלצות צפייה נוספות:

סרטים של דה סיקה (במאי) וזאוואטיני (תסריטאי):

- "מצחצחי הנעליים" – סרט שבא לפני "גנבי האופניים" ומתאר את עולמם של שני ילדים שמוכרים בשוק השחור ברומא כדי להגשים את חלומם אך מוצאים את עצמם בכלא.

- "נס במילאנו" – פנטזיה קומית ניאוריאליסטית. סרט מקסים ושובה לב על שכונת עוני בעיר הצפונית האיטלקית

- "אומברטו ד." – אחת מפסגות הניאו-ריאליזם: הסרט מוקדש לאביו של דה סיקה - "אומברטו".

 

סרטים ניאוריאליסטים נוספים:

- "רומא עיר פרזות" – הסרט שחנך את הניאו-ריאליזם האיטלקי והפך אותו לאופנה עולמית. רוסליני מצלם סרט עלילתי כאילו מדובר ביומן חדשות.

- "גרמניה שנת אפס" – על התפר הדק בין ריאליזם ואימפרסיוניזם. רוסליני נוסע לגרמניה ההרוסה ומצלם סיפור דרך עיניו התמימות של ילד, שמנסה לספוג ולהבין את בלבול הכאוטי של התבוסה.

-"פאיזה" – 7 סרטים קצרים שמתמקדים סביב מפגשים בעת המלחמה באזורים שונים באיטליה.

- "רוקו ואחיו" – שילוב בין ניאו-ריאליזם ואופרה. ויסקונטי מחפש את הדרך להתנתק מהניאו-ריאליזם ומשלב רגעים פורמליסטים/סימבולים/אופראים עם רגעים מחוספסים כדי לספר את סיפורה של משפחה שמגיעה מנפולי למילאנו ומנסה להתקיים ולהצליח למרות כל הקשיים.

 

 

כתב : פבלו אוטין

Comments