Singin-in-the-Rain

שיר אשיר בגשם, סטנלי דונן, ארה"ב, 1952.

 הצלחתו האדירה של "אמריקאי בפריז" ב-1951 הביאה את אולפני MGM לבקש מיחידת ההפקה של ארתור פריד לנצל את ההזדמנות וליצור סרט שיפיק רווחים נוספים מההצלחה הזאת. "שיר אשיר בגשם" אמור היה להיות סרט לא חשוב אך רווחי, בכיכובו של ג'ין קלי (הכוכב של "אמריקאי בפריז"). ארתור פריד היה ראש היחידה האחראית על כל מחזות הזמר הזוהרים הקלאסיים של MGM. "שיר אשיר בגשם", "אמריקאי בפריז", "פגוש אותי בסן לואיס", "ג'יג'י", "יום בניו-יורק", "ספינת השעשועים" ו"הפיראט", הן דוגמאות לחלק קטן מאוד מהסרטים, שתחת השגחתו של פריד, שימחו את ליבם של האמריקאים והעולם כולו בשנות ה-40 וה-50. פריד התחיל את הקריירה שלו כזמר וודביל ואחר כך נהיה מחבר שירים ומפיק מיוזיקלס בברודווי. חלק גדול מן הסרטים שהפיק בMGM כללו שירים שהוא עצמו כתב. כדי להגות את "שיר אשיר בגשם", מסר פריד לזוג תסריטאים רשימה של שירים ישנים שהוא ושותפו, נאצ'יו הרב בראון, כתבו והלחינו, וביקש מהם "תחברו מחזמר שיכלול כמה שיותר מהשירים האלה". אלה היו שירים "משומשים" שחוברו בסוף שנות ה-20 ותחילת ה-30 ובוצעו כבר במחזות זמר אחרים הן על הבמה והן בקולנוע. אחרי ניסיונות רבים ליצור עלילה שתלכד את כל השירים, הכותבים החליטו לעשות סרט על התקופה בה השירים האלה נכתבו, והתמקדו בנקודה קריטית בתולדות הקולנוע - כניסת הסאונד. התסריט היה המרכיב הראשון שהפך את "שיר אשיר בגשם" מסרט שרוכב על גל הצלחתו של סרט קודם, למה שנחשב היום למיוזיקל הטוב ביותר בתולדות הוליווד וכאן נגמר קטע הטקסט. יחידתו של פריד כללה את הכשרונות הטובים ביותר שהעניק הז'אנר; בין היתר עבדו שם הבמאי וינסנט מינלי האקסצנטרי, הרקדן-שחקן-כוריאוגרף האגדי ג'ין קלי, הרקדנית הוירטואוזית סיד צ'ריס, והבמאי הקליל והמקסים ביותר בהוליווד – סטנלי דונן. "שיר אשיר בגשם" הוא פרי עבודתם המשותפת של סטנלי דונן וג'ין קלי. התסריט עוקב אחר הבעיות שנולדות בעקבות כניסת הסאונד לקולנוע. מדובר בשנים טראומטיות לתעשייה ההוליוודית וחלק מהסצנות מתבססות על סיפורים אמיתיים שטכנאים מהתקופה סיפרו לתסריטאים. ההומור והתחכום של הסרט מהווים מרכיבים דומיננטיים ב"שיר אשיר בגשם" - סטנלי דונן ידע להכניס מידה גדולה של הומור לכל הסרטים שהוא עבד בהם. דונן במאי שגורם לצופה לצאת מכל אחד מסרטיו במצב רוח מרומם. סרטיו של דונן מעוררי שימחה ו"שיר אשיר בגשם", פסגת יצירתו, משתמש בכל האמצעים האפשריים להשגת המטרה: זימרה, ריקוד, רומנטיקה, צבעוניות, הומור, ערכים טובים. והפי אנד, כמובן. הכוריאוגרפיות של ג'ין קלי וביצוען מביאות לסרט שחרור פנטסטי וסוריאליסטי. קלי היה אשף בקטעים וירטואוזיים ומלאי אנרגיה. הכוח הייחודי בסגנון של קלי הוא האופן בו ידע לשלב בריקוד את התפאורה והפרופס מסביב כך שכאשר הרקדנים רוקדים, כל התפאורה "רוקדת" ביחד אתם. השילוב של אפיון זה של קלי עם מעוף המצלמה של דונן יצר תוצאה יוצאת דופן אשר בה המצלמה יודעת להשתלב בקצב הריקוד, להתקרב כשצריך להדגיש רגע מסוים, להתרחק כשהרקדן זקוק למרחב ולנוע יחד אתו ברגעים הנכונים. קטע הריקוד המפורסם ביותר, בו ג'ין קלי סוגר את המטריה שלו ומקפץ לצלילי שיר הנושא של הסרט - "שיר אשיר בגשם" - מהווה דוגמא מצוינת לקשר המושלם בין בימוי מצלמה וכוריאוגרפיה שפיתחו השניים. לדוגמא, יש בסצנה רגע בו ג'ין קלי נעצר, פותח את ידיו ומסתכל אל השמיים כדי לתת לטיפות הגשם לטפטף על פניו. דונן מנצל את העצירה כדי להניע את המצלמה במהירות אל פניו המחייכות של קלי. הכוריאוגרפיה של קלי והכוריאוגרפיה של דונן משלימות אחת את השניה בהרמוניה - כשהאחד עוצר, השני נע ומדגיש את העצירה. החיוך המפורסם של קלי ברגע המשמעותי הזה בסרט מסמן את אחד הרגעים היפים ביותר בתולדות הוליווד, רגע שמצליח לסכם בקלוז-אפ אחד ובתנועת מצלמה אחת, את תחושת האושר של אדם שהרגע גילה כי הוא אוהב וגם נאהב. אנקדוטות של מאחורי הקלעים מספרות שג'ין קלי היה חולה בעת צילום הסצנה ושטיפות הגשם לא נתפסו על ידי המצלמה ולכן, בסופו של דבר, הגשם שנראה בסצנה הוא תוצאה של מרקם של חלב ומים.

   בין קטעי הריקוד המוצלחים ביותר בסרט נמצאים "משה משער" האנרגטי ו"בוקר טוב" המפורסם. "גרום להם לצחוק" מוצא את שחקן המשנה דונלד או'קונור בהופעה וירטואוזית ביותר. או'קונר, מצויד בתחמושת של קפיצות, אקרובטיקה, תזמון, חן והומור, מבצע סולו בלתי נשכח שמוכיח כי הוא היה מהרקדנים היחידים בהוליווד בעלי היכולת להדביק את הקצב עם ג'ין קלי.

   עוד בסרט בולטת נוכחותם של שחקני משנה רבים אחרים: סיד צ'ריס, ארוכת הרגליים, מבצעת עם ג'ין קלי את קטע הריקוד הסוריאליסטי של הסוף. דמותו של המפיק סימפסון, המגולמת על ידי מילארד מיטצ'ל, מבוססת על דמותו של ארת'ור פריד עצמו והיא מהווה סוג של פרודיה על דמותו של המפיק האגדי. דבי ריינולדס, בת 19 בלבד בעת צילומי הסרט, עבדה קשה מאוד בחזרות כדי לרקוד לצדם של קלי ואוקונר מבלי לזייף.

   אי אפשר לדבר על האיכויות של "שיר אשיר בגשם" מבלי להזכיר את ג'ין הגן, השחקנית שמגלמת את  לינה למונט, הכוכבת הבלונדינית עם הקול הצפצפני. ג'ין הגן, שלא היה שום דבר רע בקולה האמיתי, הייתה מועמדת לאוסקר בשל תפקידה בסרט הזה והפסידה אותו שלא בצדק לגלוריה גרהאם.

"שיר אשיר בגשם" לא זכה להד ביקורתי גדול במיוחד. בזמנו הוא נחשב לסרט חביב ומצליח, אך לא יוצא דופן. שנים מאוחר יותר הקהל גילה אותו מחדש בזכות השידורים הטלוויזיוניים, ועם הזמן הוא זכה למעמד שיש לו היום. הסרט מייצג סוג של קולנוע שכבר איננו, תקופת זוהר של תמימות והגשמת חלומות. "שיר אשיר בגשם" הוא הביטוי להוליווד בשיאה.

 

 

סרטים נוספים מומלצים:

מחזות זמר מתקופות שונות המסמנים רגעים חשובים בהתפתחות הז'אנר:

-רחוב 42, אחד ממחזות הזמר החשובים הראשונים. כוריאוגרפיה של בזבי ברקלי.

GOLD DIGGERS OF 1933-, מחזמר מצוין עם קטעי ריקוד קלאסיים בבימוי בזבי ברקלי

-כובע צילינדר, סרטם הידוע ביותר של ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר

-ספינת השעשועים, יצירת מופת בבימוי של ג'יימס והייל.

-אמריקאי בפריז, וינסנט מינלי באחד ממחזות הזמר המהנים ביותר שעשה, עם קטעי ריקוד מופשטים וחגיגות הצבעים האופייניות לבמאי.

-פגוש אותי בסן לואיס, של וינסנט מינלי בכיכובה של אשתו, ג'ודי גרלנד

-גבירתי הנאווה, אחד ממחזות הזמר האהובים ביותר בכל הזמנים, עם אודרי הפבורן

-מטריות שרבורג, ז'אק דמי נותן פרשנות חדשה למחזות הזמר עם חגיגה של צבעים וסרט שהוא כולו שיר אחד ארוך. השחקנים לא מדברים, אלא שרים את כל הדיאלוגים שלהם.

-העלמות מרושפור, מחוותו של ז'אק דמי למיוזיקלס ההוליוודיים. עם ג'ין קלי בתפקיד משנה.

-אישה היא אישה, המיוזיקל על פי גודאר

-סיפור הפרברים, מחזות הזמר יורדים לרחובות, באחריותו של רוברט וייז.

-צלילי המוזיקה, הסרט שקבע סטנדרטים חדשים ליצירת סרטים (יתכן שנמוכים יותר). סרט ריאקציונרי שחוגג את התמימות בעידן של התעוררות מינית ומורכבות מוסרית. רוברט וייז ביים.

-קברט, בוב פוסי מפיח רוח חדשה במחזות הזמר באמצעות סגנונו האקספרסיוניסטי. פוסי מצליח, באמצעות הריקוד, לעסוק בסוגיות מורכבות ועמוקות.

-כל הג'אז הזה, פיתוח האלמנטים שהחלו בקברט והבאתם לשיא חדש. יצירת מופת אינטנסיבית.

-"כרמן" ו-"טנגו", קרלוס סאורה לוקח את המחזמר למחוזות של האוטריזם הרפלקסיבי של שנות ה-70 וה-80.

-פרוטות משמיים, (PENNIES FROM HEAVEN) (המיני-סדרה הטלביזיונית), דניס פוטר מביא פנטזיה ותחכום לטלביזיה דרך סדרה מוזיקלית מדהימה.

-גריז, הנציג הבולט של מחזות הזמר הרומנטיים והקלילים של שנות ה-70 וה-80, וציון דרך בשילובם של שירי פופ בז'אנר.

-החומה, לאחר ביצוע והלחנת מוזיקה לסרטים רבים בשנות ה-60 וה-70, להקת פינק פלויד מצאה את הסרט האולטימטיבי (או לפחות הפופולרי ביותר) לשיריה. אלן פרקר ביים סרט הזוי, קיצוני ופורץ דרך.

-החיים הם שיר, אלן רנה לא נותן לשחקנים לשיר, אלא משתמש בהקלטות ישנות בפלייבק כדי לבטא את רגשותיהם של הדמויות.

-רוקדת בחשכה, לארס פון טרייר מבצע מחזמר אפל ומראה שגם בדנמרק הדכאונית יודעים לרקוד, אפילו עם מדובר בריקוד מקברי.

-מולן רוז', ניסיון של באז להרמן לעשות את המיוזיקל האולטימטיבי והאקססיבי ביותר. תנועות מצלמה בלתי אפשריות וביצועים מחודשים לשירי פופ קלאסיים במעטפת של סיפור אהבה טראגי וגרוטסקה.

 

כתב: פבלו אוטין

Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 4:15
Comments