Late spring

"אביב מאוחר" (BANSHUN), יאסוז'ירו אוזו, יפן, 1949
בתקופתנו, בה האופנה קובעת כי הסרטים צריכים להיעשות עם מצלמה תזזיתית ועריכה מהירה, הקולנוע של אוזו צורם ויוצא דופן יותר מאי פעם. אוזו יצר קולנוע שחיזק את כוחה של המיזנסצנה, הסטטיות וההתמקדות הרגישה במערכות יחסים בין דמויות מורכבות. סרטיו המרגשים השפיעו רבות על הקולנוע האסיאתי ובעיקר ניתן לראות את השפעתו בסרטיהם של טקשי קיטאנו, הו הסיאו סיין, אדוורד יאנג ("אחת ושתיים") וג'ים ג'רמוש. אמנם אוזו החל לעבוד בקולנוע בתקופה האילמת, אך יצירותיו המפורסמות ביותר נעשו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד מותו ב-1963. ההערכה לה זוכה אוזו כיום מבוססת על יכולתו להכניס את הצופה אל תוך מערכות יחסים פשוטות ולגרום לו להתרגש ממה שקורה מולו באמצעות שפה קולנועית ענווה. "אביב מאוחר", מבחינה כרונולוגית, הנו הסרט הראשון בסדרה של סרטים שקבעו את מעמדו במערב. שמות הסרטים מתייחסים לעונות השנה והם נותנים ביטוי לתקופה בהתפתחות הרגשית והפסיכולוגית של הדמויות המתוארות בכל סרט. "אביב מאוחר" עוסק בנערה שרוצה לשמר את אביב הנעורים שלה ועל כן, למרות שעברה מזמן את הגיל בו היא אמורה להתחתן, היא אינה עושה זאת. אביה האלמן משתכנע שמוטב שהיא תינשא, ולמרות שאינו רוצה להיפרד מבתו, הוא מנסה למצוא את הדרך לגרום לה ללכת בעקבות מה שטבעי ומקובל לעשות ולמצוא בעל. הסרט מתמקד במערכת היחסים בין האב לבתו, ואלמנטים מן הטבע משמשים כסמלים שמבטאים את הקשר ביניהם ואת הקשר של בני האדם לתהליכים הטבעיים.

בדומה ל"אביב מאוחר", מרבית סרטיו של אוזו עוסקים ביחסי הורים-ילדים, הקשר למסורת, ובאלמנטים הנוגעים לקשר ההדוק שבין האדם לבין הטבע וחילופי העונות – חיים, מוות, זקנה, התבגרות. שמות סרטיו מאוד סוגסטיביים. ביניהם "אביב מוקדם", "סתיו מאוחר", "שאריות הקיץ", "קיץ מוקדם", "עשב צף", וכו'.

סגנונו של אוזו מאוד מובהק וקל לזהותו. סימן ההיכר שלו היא עמדת המצלמה בגובה נמוך. המצלמה מוצבת בגובה קו העין של אדם היושב על מחצלת. לאורך כל "אביב מאוחר", המצלמה תצלם מהגובה הזה הן בקו ישר והן בזווית מלמטה למעלה. מעט פעמים יגביה אוזו את המצלמה ויצלם את הדמויות מזווית גבוהה. כשדבר כזה יקרה, הצופה הרגיש ירגיש זאת ואת המשמעות המיוחדת של השוט הזוכה למעמד היוצא דופן.

המצלמה של אוזו כמעט ואינה נעה. אוזו מעצב קומפוזיציות ייחודיות ובאמצעות הניואנסים הקטנים בהתנהגות השחקנים, והשימוש באלמנטים מן הטבע באופן סימבולי, בונה שפה קולנועית עשירה, למרות ובזכות מגבלותיה. לעיתים, מוותר אוזו על השימוש בעריכה של שוט/רברס שוט. חלק מהסצנות חושפות את האירועים אך ורק מזווית ראייה אחת. לצופה נוצרת תחושה שהוא יושב על הרצפה ומסתכל על האירועים מבלי לזוז. אך אוזו לא כובל את הצופה, אלא מבקש ממנו להרפות – "לשבת" - ולהסתכל; לפתוח את חושיו ולהרגיש. מאחורי הרוגע והפשטות שמציגים סרטיו, מטעין אוזו את רגעי היומיום ברגשות עזים כמו כאב, כעס, אהבה ותסכול. הישיבה אצל אוזו באה גם כדרך להגיד שהפעולה הקולנועית קשורה בישיבה, כמו פעולת החשיבה. אנחנו צופים בסרט של אוזו ממקום של רוגע ומוכנות רגשית להרהור.

השפה הקולנועית הייחודית של אוזו החלה להתפתח בסוף שנות ה-40, כאשר לאחר המלחמה החליט לצמצם את הכלים הקולנועיים שלו ולהתנתק מההשפעות ההוליוודיות שאפיינו את סרטיו עד אז. מסיבה זו שובר אוזו לעיתים את חוק ה-180 ומחליף אותו במה שמבקרים נהגו לקרוא "חוק 360", זאת אומרת, ניתן לחתוך לאן שרק רוצים. בנוסף נהג אוזו לבקש משחקניו להסתכל ישירות אל תוך עדשת המצלמה בחלק מהשוטים וכך ליצור תחושה שהדמות מדברת ישר אל הצופה ומערבת אותו באופן ישיר במתרחש. בנוסף, כחלק מההתנתקות מהשפעות הוליוודיות, החליט אוזו שלא להיצמד למבנה העלילתי הקלאסי וכתב את סרטיו באופן אפיזודיאלי, כמו חילופי העונות.

בסרט מגלמים את התפקידים הראשיים שניים משחקניו הקבועים של אוזו. את הבת, נוריקו, מגלמת סטסוקו הארה, כוכבת גדולה ביפן של אותה התקופה, שהייתה מוכנה לעזוב הכל בכדי לעבוד עם אוזו. הארה מצליחה ברגישות רבה להביא אל המסך את מגוון הרגשות העוברים בתוך הדמות. דמותה מתאפיינת בכך שהיא מחייכת ואומרת משהו אחד, אך בפנים קורים לה דברים אחרים. הארה מצליחה להעביר את הרגשות המורכבים האלה במבטיה ובתנועות גופה המאופקות. בתפקיד האב מופיע צ'ישו ריו, שישחק כמעט בכל סרטיו של אוזו משנות ה-30 ועד מותו של הבמאי. ריו הצנוע טען שלא ידע בכלל לשחק ושבכל סרט הוא חש כי אוזו הולך להפסיק לעבוד אתו, כי תמיד היה צריך לצלם מחדש את השוט בגלל טעות שהוא עשה. אוזו אהב מאוד את שחקנו, ולמרות צניעותו מצליח ריו להעניק הופעות מרגשות, מאופקות ועדינות מאוד בסרטי אוזו. ניכר כי אוזו אהב את שחקניו ואת דמויותיו. הרגישות והעדינות שלו הן מהמרתקות ביותר שנראו בקולנוע.



צפייה מומלצת:

מסרטיו של אוזו:

"סיפור טוקיו", מ-1953, נחשב לקלאסיקה הגדולה של אוזו.

"קיץ מוקדם", מ-1951

"FLOATING WEEDS", מ-1959

"I WAS BORN, BUT" קומדיה מ-1932



קולנוע יפני בשנות ה-50

בעקבות קורוסאווה, החל בשנות ה-50 עניין רב בקולנוע היפני. הסרטים ממדינת השמש העולה הציפו את אירופה וארה"ב באותה התקופה וחלק מהסינמטקים אף נהגו להקרין עותקים של סרטים יפנים ללא תרגום. הביקוש לסרטים יפנים היה גדול מכיוון שהקולנוע הזה נתפס כמתקדם ובעל שפה מורכבת בהרבה ומפותחת מהשפה של הקולנוע המערבי. בנוסף לאוזו, בין הבימאים המוערכים ביותר נמנו קנג'י מיזוגוצ'י, קון איצ'יקאווה ומיקיו נארוסה. עם הזמן, החל בשנות ה-60 גל חדש של קולנוע יפני ובו במאים כמו נגיסה אושימה, הירושי טשיגארה, קינג'י פוקאסקו ושוהיי איממורה.

להלן רשימה קצרה של סרטים יפנים מומלצים מאותן התקופות:

מיזוגוצ'י (דרמות תקופתיות):

- "סאנשו דאיו", 1954

- "סיפורי אוגטסו", 1953

- "חיי אוהרו", 1952



איצ'יקאווה:

- Fires on the Plain, 1959

- The Burmese Harp, 1956

- "נקמתו של שחקן קבוקי", 1963

- Tokyo Olympiad, 1965



נארוסה (סרטיו הקשים והפסימיים קשים להשגה בארץ):

- When a Woman Ascends the Stairs, 1960

- Floating Clouds, 1955

- HOROKI, 1962

- Scattered Clouds, 1967

- Sound of the Mountain, 1954



טשיגארה (סרטי אימה ומדע בדיוני אווירתיים):

- אישה בחולות (WOMAN IN THE DUNES), 1964

- THE FACE OF ANOTHER, 1966



פוקאסקו (סרטי פשע מחוספסים):

- Yakuza Graveyard, 1976

- סאגת YAKUZA PAPERS, סגאת פשע בת 5 פרקים המתחילה עם "BATTLES WITHOUT HONOR AND HUMANITY". מ-1973



איממורה (דרמות שנוגעות בסוריאליסטי):

- Vengeance Is Mine, 1979

- BLACK RAIN, 1989

- הצלופח, 1997

- The Insect Woman, 1963

- The Pornographers, 1966



אושימה:

- אימפריית החושים, 1976

- יום הולדת שמח מר לורנס, 1983


כתב: פבלו אוטין
Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 4:04
Comments