All-That-Heaven-Allows

כל שהשמיים מרשים, דאגלס סירק, ארה"ב, 1955.

אין במאי שנתן ביטוי לרוח התקופה של אמריקה של שנות ה-50 בצורה כל כך בולטת כמו דאגלס סירק. כשבעולם הדימויים של היום מנסים לשחזר את עידן ה"בייבי בום"- אייזנהאוור והשמרנות התרבותית שלאחר מלחמת העולם השניה - מיד קופצות לדמיון תמונות שיכלו בקלות להוות חלק מאחד הסרטים שדאגלס סירק ביים בשביל אולפן יוניברסל בין-1952 ל-1959.

   דאגלס סירק התמחה במלודרמות ובהרבה מובנים הוא אבי אופרות הסבון הטלוויזיוניות. אך השפעתו רבה ומגוונת הרבה מעבר לכך וניכרת גם אצל במאים כגון פדרו אלמודובר, ריינר וורנר פאסבינדר, פרנסואה אוזון וטוד היינס. המתח בין העיסוק בז'אנר פסול, "טרש" (TRASH) לבין העיסוק באומנות הוא אחד הנושאים המרכזיים בגישה האקדמית לסרטיו של סירק. בתקופת פעילותו, נחשב סירק לבמאי מצליח והמוני, המספק מוצר בידורי לעקרות בית. סרטיו נכללו בז'אנר המלודרמות הבכייניות (WEEPIES) והצלחתם הצילה את יוניברסל ממשברים כלכליים לאורך העשור. בשנות ה-70, התפתחות התיאוריה הקולנועית וצמיחתם של במאים כגון פאסבינדר, הוציאו את סירק מפחי הזבל של הקולנוע והקנו לו מעמד של אמן. תומכי סירק ניסו להציע קריאות חדשות לסרטיו. קריאות אלו היו קריאות ציניות. על פי טענתם, הסרטים של סירק אינם מלודרמות אלא קומדיות קרות. לכאורה, סירק בז לדמויות בסרטיו ומראה את שטחיותן. התאורטיקנים הבליטו את אופיין הברכטיאני של המלודרמות של סירק וטענו שהמלאכותיות שלהן נועדה להביא את הצופה למודעות טקסטואלית מנוכרת. נכון להגיד שצופים שונים בתקופות שונות מוצאים סוגי הנאה שונים בסרטיו של סירק; יש את אלא שבוכים ומתרגשים עם הדמויות (זו לדעת כותב שורות אלה הצפייה המועדפת), יש את הצוחקים בציניות על המתרחש, ויש את אלה שחווים חוויה פילוסופית אינטלקטואלית מנוכרת. אך בנקודה אחת כולם מסכימים- יכולתו הויזואלית של סירק היא אחת מהמרשימות והמורכבות ביותר שנראו בקולנוע. בעזרת הצלם הגאון ראסל מטי ("מגע של רשע") סירק מספר את סיפור סרטיו דרך המיזאנסצנה. הצבעים, הקומפוזיציות, תנועות המצלמה, תנועות השחקנים בפריים והתפאורה, כולם מדגישים, מבליטים ומבטאים רגש או רעיון כלשהו. ב"כל שהשמיים מרשים", הכחולים והאדומים נלחמים ומתמזגים זה בזה. ריבועים מופיעים כדי למסגר את הדמויות, התפאורה כולאת ומפרידה בין הגיבורים. סגנונו של סירק הנו מופרז, מוגזם וגדול מהחיים. לעיתים הוא מביך את הצופה ב"פומפוזיות" שלו. אך מי שיתגבר על הבוטות הזאת וירשה לה לכשף אותו, יכנס לעולם של קולנוע של צורות - מופשט, מרהיב וסוחף. קורטוב האירוניה שבסרטים הוא אחד הכלים המרכזיים להיעזר בהם בכדי להתחבר ליצירה של סירק.

  בשנות ה-70, הביקורת הפמיניסטית מצאה בסרטיו של סירק דוגמא לסרטים בהם הדמויות הנשיות היו בעלות רצון, עצמאות מסוימת ויכולת לשנות את גורלן. שיתוף הפעולה של סירק עם השחקן רוק האדסון נתן מקום למבקרים הקווירים למצוא בסרטיו של סירק רמזים הומוסקסואלים תת-קרקעיים. רוק האדסון היה הכוכב הראשון שיצא מהארון באופן בולט בחייו הפרטיים. הדסון, שחקן כשרוני, גילם דמויות רומנטיות הטרוסקסואליות בהצלחה רבה. הוא זכור לקהל הרחב בעיקר בזכות שיתופי הפעולה שלו עם דוריס דיי בקומדיות רומנטיות, וכגיבור המלודרמות של סירק. דמותו הציבורית של הדסון ואסתטיקת ההפרזה של סירק העניקו לסרטים את הטאץ' הקווירי שהיום מזהים באופן בולט יותר.

   נהוג לחשוב שבמאים גדולים הוכרחו לעבוד בז'אנרים שלא התאימו להם, ולכן הם נאלצו לחפש דרכים לבטא את עצמם דרך ולמרות המסגרות הפופולריות. דאגלס סירק בחר לעסוק במלודרמות, והצלחתן המסחרית אפשרה לו לעבוד בחופשיות רבה עליהן. הז'אנר עניין אותו ונתן לו הזדמנות לעסוק בנושאים הכי רלוונטיים לחיים הבורגניים באמריקה. סרטיו עסקו בין היתר בגזענות, מוביליות חברתית ואימהות חד הורית ("חיקוי לחיים"); אלכוהוליזם, נימפומניה, גילוי עריות ("נכתב ברוח"); תשוקות, צביעות חברתית ופער בין מעמדות ("כל שהשמיים מרשים").

  ההתעניינות של סירק במלודרמה, מוסברת אולי בטענתו שהחיים הם המלודרמה הגדולה מכולן. סירק נולד בגרמניה ב-1897 תחת השם דטלף שירק (Detlef Sierck). הוא היה במאי תיאטרון והחל לביים סרטים באמצע שנות ה-30 באולפני ה-UFA תחת השלטון הנאצי. שנים לפני כן, ב-,1929 התגרש סירק מאשתו והתחתן עם יהודיה. אשתו הראשונה של סירק ניצלה את נישואיו ליהודיה כנגדו, וכשהנאצים עלו לשלטון בית המשפט אסר על סירק לראות את בנו, אז בן ה-8. קלאוס סירק הקטן גדל תחת חינוך נאצי והפך לשחקן צעיר בסרטים של הרייך ה-3. סירק יכל לראות את בנו רק בסרטים בהם הוא הופיע. בסוף שנות ה-30, לקראת פרוץ המלחמה, עזב סירק את גרמניה ונסע לארה"ב. בהוליווד, סרטיו הראשונים היו אנטי-נאצים באופן ישיר. לקראת סוף המלחמה, בנו, בן ה-18, גויס, נשלח לחזית הרוסית והוכרז כנעדר ב-1944. אחרי המלחמה חזר סירק לאירופה במטרה למצוא את בנו או את גופתו, אך חיפושיו היו לשווא. סירק חיפש בסרטיו את הדרך אל הטוב- איך ממשיכים לחיות אחרי הרוע שחווה העולם? עם כל העוולות ואי הצדק שיש בעולם, כיצד אפשר למצוא נחמה? סירק ידע  ש"סוף טוב" הנו מלאכותי בדיוק באותה המידה כמו "סוף רע", ולכן הוא לא נרתע מ"הפי אנדינגס". הוא האמין שכוח הרצון שלנו הוא זה שקובע את גורלנו. לכן בסרטיו של סירק גיבוריו מנסים להפוך את כל הרוע שבעולמם למשהו טוב ובעל משמעות. סרטיו של סירק אינם אלא החיפוש אחר כוח רצון חזק מספיק, שיוכל להתגבר על הרוע ולהוציא את הטוב בחזרה אל העולם.

  

 

המלצות צפייה נוספות:

-סרטים נוספים של דאגלס סירק:

גם מי שלא אהב את "כל שהשמיים מרשים" מוזמן לתת הזדמנות לסירק דרך היצירות "חיקוי לחיים" בה הערבוב בין מלודרמה ודרמה חברתית הופך את הסרט לנגיש יותר. או "נכתב ברוח", שעוסק בנושאים אפלים וקיצוניים יותר, ונותן את עצמו בקלות רבה יותר הן לרגש והן לצחוק.

יצירתו של סירק מגוונת. מומלץ לעקוב אחר המלודרמות האחרות שלו משנות ה-50, אך גם אחר סרטי המלחמה והפילם נוארים שלו.

 

- ניקולס ריי וסם פולר:

ריי ופולר הם עוד שני במאים מייצגים של אמריקה של שנות ה-50.

כמו סירק, ריי נגע במלודרמה, אך סרטיו מחוספסים יותר. ריי בולט בעיקר בגלל השימוש המורכב שלו במיזאנסצנה ובתיאור דמויות של 'אאוטסיידרים'. סרטו המפורסם ביותר הוא "מרד הנעורים", עם ג'יימס דין, מ-1955. עוד מומלצים: המערבון "ג'וני גיטאר", בו הנשים הן אלה שיורות. הפילם נואר "במקום בודד" עם האמפרי בוגרט ו"גדול מהחיים" (BIGGER THAN LIFE), העוסק במורה בית ספר שמתמכר לסמים.

סם פולר לא עסק במלודרמות. הוא אחד הבמאים הקשוחים והיצריים ביותר של הקולנוע האמריקאי. יצירתו הבוגרת והביקורתית היא אחת המרתקות, המגניבות והציניות ביותר שנעשו בהוליווד הקלאסית. פולר הוא השפעה בולטת על גודאר, טרנטינו, סקורסזה, וכל מי שעסק אי פעם בסרטי פשע או סרטי מלחמה. בין סרטיו מומלצים "SHOCK CORRIDOR”, על בית חולים לחולי נפש שהוא מטאפורה לאמריקה של סוף שנות החמישים. "PICK UP ON SOUTH STREET", סרט פשע על הפרנויה מפני הקומוניזם. "STEEL HELMET" אחד מסרטי המלחמה האנושיים ביותר בכל הזמנים והשפעה ניכרת על שפילברג. "האדומה הגדולה", סרט אוטוביוגרפי של פולר על שנותיו במלחמת העולם ה-2. הפילם נואר "UNDERWORLD USA", סרט נקמה יצרי ואפל.

 

 

- קומדיות רומנטיות של דוריס דיי ורוק הדסון

- PILLOW TALK

- LOVER COME BACK

- SEND ME NO FLOWERS

 

- רימייקס ל"כל שהשמיים מרשים":

-"פחד אוכל נשמה", של פסבינדר מ1974. מרתק לראות מה פסבינדר עושה לעלילה ולטיפול האסטתי.

- "הרחק מגן עדן", של טוד היינס, מ-2002. היינס הכניס פנימה את כל הנושאים הגדולים שהעסיקו את סירק בשנות ה-50, הוציא החוצה את הסאבטקסט ההומוסקסואלי ועשה סרט אחד בו גזענות, תשוקה, דעות קדומות, עצמאות נשית נמצאים במתח עם הצילום והמרהיב של אד לחמן.

 

כתב: פבלו אוטין

 

 

Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 4:11
Comments