A-Bout-De-Souffle

"עד כלות הנשימה", ז'אן לוק גודאר, צרפת, 1960.

 כל כמה שנים מייצר הקולנוע יצירה שמשנה את האופן בו היוצרים והצופים מבינים את האומנות השביעית. פעם בכמה זמן יוצא סרט שכשהצעירים של התקופה הולכים לראות אותו הם מתפעלים מהחדשנות שלו ואומרים לעצמם "מדהים, ככה עושים קולנוע, איך לא חשבתי על זה קודם!" ומתחילים לחקות את סגנונו, לאמץ את התורה האסתטית של הסרט המסוים ולפתוח תקופה קולנועית חדשה. זה קרה אחרי ש"הולדת אומה" של גריפית' עלה למסכים והציג את הגרמטיקה הקולנועית הבסיסית ליצירת רגש, מתח וסיפור. זה קרה במידה מסוימת כש"האזרח קיין" מתח את גבולות השפה הקולנועית והציע עדשות רחבות, עומק שדה, זוויות צילום ייחודיות, תאורה אקספרסיבית ושימוש בסאונד כאלמנט מרכזי במבע הקולנועי. זה קרה לאחרונה, לדור של ימינו, כשקוונטין טרנטינו עשה את "ספרות זולה" וקבע כיוון של קולנוע מגניב, בעל עלילה מפורקת, דיאלוגים בנליים אך מבריקים, וציטוט מתמיד של דימוים הלקוחים מז'אנרים שנחשבו, בטעות אולי, לאשפה קולנועית.

   כשז'אן לוק גודאר עשה את "עד כלות הנשימה", גם הוא גרם למהפכה שכזאת.. למרות שהיום חלק גדול מהצופים הצעירים מבטלים את גודאר עוד לפני שראו פריים אחד שלו, ולא מתרגשים מהחיפוש המתמיד שלו אחר צורות ודרכים חדשות להשתמש בכלי הקולנועי, חשוב מאוד להבין את חשיבותו של גודאר בשנות השישים. כל הצעירים של שנות השישים גילו את הקולנוע מחדש בעקבות "עד כלות הנשימה". גודאר, במובן מסוים, היה לצעירים של אז, מה שטרנטינו הוא לצעירים של היום.

   "עד כלות הנשימה" שיחרר משהו שהיה עצור בקולנוע. הסרט לקח את השפה הקולנועית צעד קדימה וגילה לצופים שהם בעלי יכולת הבנה הרבה יותר מורכבת ממה שידעו. קיימים מספר אלמנטים חדשניים בולטים ב"עד כלות הנשימה", כאשר המפורסם בהם הוא החידוש הטכני שמקבל ביטוי בג'אמפ קאט ובאסטרטגיה הנרטיבית של הסרט. נאמר כי גודאר חיפש דרך לקצר את הסרט שלו מבלי לאבד סצנות חשובות. הוא ניסה למצוא דרך יצירתית לחתוך שוטים מתוך הסצנות והחליט שבמקום להוציא שוטים שלמים הוא ינסה להוציא חלקי שוטים וליצור כך ג'אמפ-קאטים. התוצאה מצאה חן בעיניו והג'אמפ-קאטים קבעו אסתטיקה חדשה, פרגמנטרית, שמעניקה קצב חדש לסרט ונותנת לו סוג נשימה אחר. אך הג'אמפ-קאט הוא רק האלמנט הראשון והבולט ביותר בחיפוש של גודאר אחר צורות קולנועיות חדשות. גודאר הציב סימן שאלה גדול לצד אופני הייצוג הקולנועיים הקיימים והחל לבדוק אילו מהחוקים באמת הכרחיים לצופה כדי להבין סרט ואילו לא. ב"עד כלות הנשימה" הוא חקר את השימוש ב Off-Screen Sound, את השימוש ב"חוק 180 המעלות" ואת הרצף השרירותי של הסצנות. הרצף הנרטיבי של "עד כלות הנשימה" נקטע לפרקים על מנת לאפשר לדמויות פסק זמן בו יוכלו לדבר על הנושאים שמטרידים את היוצר. גודאר פתח את הדלתות לקולנוע המוצג כעבודה בתהליך. הוא מציע סרט שאינו חייב להיצמד לחוקים של האילוזיה הקולנועית; הצופה מצוי בדרגת מודעות בה הוא מסוגל גם ליהנות מהסיפור, אך גם ליהנות מעצם מודעותו לכך שהסיפור הקולנועי הזה אינו מציאות, אלא קולנוע ששרוי בקונבנציות מסוימות. גודאר משחק עם הקונבנציות הללו, מאתגר את הצופה, שולף אותו מההזדהות הרגשית לרגע ומציב אותו מעל העולם המתואר כך שיאלץ לחשוב על הקשר בינו לבין העולם ובינו לבין הטקסט. הטכניקות בהן משתמש גודאר משחררות את הקולנוע מהסגירות והשקיפות שלו ומקנות לו חופש חדש. "עד כלות הנשימה" הוא סרט על החופש הזה. הוא סרט על יצרים, על מרדנות, ועל הצורך לשבור את החוקים ולהתנתק ממסורת ההורים והדור הישן. בשנות ה-60 קראו לנערים המרדניים וההרסניים "בלמונדיסטיים": הופעתו של בלמונדו כמרדן וניהיליסט, גיבור אקסיסטנציאליסט שלא מוצא משמעות בעולם, נתנה השראה לא רק למונח, אלא לתפיסת עולמם של נערים רבים.

   "עד כלות הנשימה" המשיך את תהליך השחרור שהחלו עמיתיו בגל החדש הצרפתי. מכיוון שכבר לא צריך אולפן, צוות גדול, ומערכת ביורוקרטית מורכבת בכדי לעשות סרטים, הבמאים קיבלו אישור לעסוק בנושאים אישיים. באמצעות הבנאלי והיומיומי, חלק מהבמאים הגיעו לאמירות עמוקות על העולם. האפשרות לעשות סרטים קטנים ואישיים נולדה בעיקר בזכות סגנון העבודה של במאי הגל החדש. גודאר צילם ברחובות, השתמש בכיסא גלגלים לביצוע תנועות מצלמה, יצר קולנוע ספונטאני, ללא אמצעים טכניים רבים. "עד כלות הנשימה" מוקדש ל"אולפני מונוגרם", אולפנים אמריקאיים שהתמקדו ביצירת סרטי-B. החספוס של "עד כלות הנשימה" ועולם הדימויים שלו שאבו השראה מסוג הסרטים האלה, שבזכות עלויותיהם הנמוכות, נעשו בחופשיות רבה יותר. החשיבות של גודאר היא בכך שהוא אפשר לקולנוע להיות אחר, להיות זול, ולעסוק בנושאים שהם לא גדולים מהחיים. הוא פתח את הדלתות לעידן קולנועי חדש, משוחרר ומלא סקרנות ותשוקה לחקר העולם והשפה שנותנת לו ביטוי.

 

 

סרטי גודאר נוספים:

1. "לחיות את חייה" – אולי סרטו הטוב ביותר של גודאר, בגלל הרגישות והשילוב של השפה הקולנועית כדי לשאול ולחקור שאלות פילוסופיות על אהבה, זהות ומשמעות הקיום.

2. "חבורה נפרדת" – סרטו הקליל ביותר של גודאר. מחווה לסרטי הפשע האמריקאים. הסרט שלו עם קריצת העין הגדולה ביותר.

3. "אלפאוויל" – גודאר במחוזות המדע הבדיוני. גודאר בודק את השימוש בסאונד עד קצו כדי לבנות עולם ייחודי ללא אמצעים טכנולוגיים מורכבים.

4. "פיירו המשוגע" – גודאר בשיא הטירוף שלו, שובר את כל החוקים ומשתעשע עם בלמונדו ואנה קרינה.

5. "אישה היא אישה" -  גודאר במחוז מחזות הזמר, שובר קונבנציות ותוך כדי עושה סרט מקסים.

 

כתב: פבלו אוטין

Ċ
Tommy Hamer,
28 במרץ 2012, 4:13
Comments